×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
איזה בגדים חייבים בציצית ואיזה פטורים מציצית, ובו ו׳ סעיפים
(א) אֵין חַיָּב בְּצִיצִית מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בֶּגֶד פִּשְׁתִּים אוֹ שֶׁל צֶמֶר רְחֵלִים, אֲבָל בִּגְדֵי שְׁאָר מִינִים אֵין חַיָּבִים בְּצִיצִית אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֻלְּהוּ חַיָּבִים מִדְּאוֹרַיְתָא וְהָכֵי הִלְכְתָא (תּוֹסָפוֹת דַּף ל״ט וְהָרא״ש סְמַ״ג וּמָרְדְּכַי).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) מנחות ל״ט וכרבי נחמן הרי״ף בהל״ק והרמב״ם שם
(א) אלא בגד פשתן – דתנא דבי ר״י הואיל ונאמרו בתורה בגדים סתם פי׳ אצל נגעים ואצל ציצית ואצל כלאים ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים דהיינו בנגעים אף כל צ״ו דוקא אבל צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עיזים והשירים פי׳ של משי כולן פטורין מציצית.
(ב) וי״א דכולהו כו׳ – פוסקים כרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף פי׳ אפילו אינו של צ״ו מ״מ יהיו הציצית ממין הבגד. וכתיב ל״ת שעטנז צ״ו יחדיו גדילים תעשה לך הא כיצד צ״ו פוטרין בין במינן כו׳ ומכריע רמ״א כדיעה זו שכן ס״ל לרוב האחרונים כרבא לדרוש מין כנף וש״מ דכל מיני בגד חייב מדאורייתא בציצית ויהיה מין הבגד.
(א) צמר רחלים. וצמר אלים עבי״ד סי׳ רצ״ח ונ״ל דצמר רחלים ושאר מינין שטרפן זה בזה אזלינן בתר הרוב וכ״מ פ׳ בתרא דכלאי׳ ע״ש, רחל בת עז צמרה פסול לציצית (רמב״ם פ״ב) וא״כ אינו פוטר אלא במינו (ב״י):
(א) אין חייב בציצית מן התורה אלא בגד פשתים או של צמר רחלים אפי׳ מצמר רחל בת עז לא מיקרי צמר ומקצת נוצה הוא ואינו פוטר בציצית אלא במינו (ב״י בשם רמב״ם):
(ב) וי״א דכולהו חייבים מדאורייתא והכי הלכתא וי״א בזמן הזה אין לעשות שום ציצית אלא של צמר בשל צמר אבל זולת כל זה הוי ברכה לבטלה אפילו משי בשל משי מכל שכן פשתן בשל פשתן ואצ״ל צמר או פשתן בשל משי וירא שמים יוצא ידי כולם ואינו מברך אלא על ציצית של צמר בשל צמר כמ״ש אח״כ בסעיף ו׳ והמדקדקים כשהם לובשין טלית קטן של צמר מצויץ בשל צמר מתחת לובשים טלית של משי למעלה ומברכים על שניהם ביחד והכי שפיר (ב״ח):
(א) צמר רחלים וכו׳ ואילים. ולהרא״ש פרק ב׳ דבכורות אף צמר רחל בת רחל בת עז וצמר עז בת עז בת רחל, וכן צמר רחל בת עז בת רחל. ועיין ביורה דעה סימן רצ״ח ושט״ו. ומה שכתב והכי הלכתא עיין סוף סימן זה דירא שמים יחמיר אף דנוהגין להתיר ועיין באליהו זוטא מזה:
(ב) ויש אומרים דכולהו וכו׳. כתב הב״ח ומטה משה ושל״ה המדקדקים מברכין על טלית קטן של צמר ולובשין אחר כך טלית של משי בלא ברכה. ונראה דאם אפשר לו אף בטלית עליון של צמר עדיף טפי והוא מצוה מן המובחר לכולי עלמא ועיין לעיל סעיף ו׳:
(א) צמר רחלים – אבל צמר גמלים ונוצה של עיזים והשירים וצמר אילים ורחל בת עז פטורים מדאורייתא רק מדרבנן ואינו פוטר אלא במינם צמר רחלים ושאר מינים שטרפן זה בזה אזלינן בתר הרוב מ״א. טלית שהשתי צמר והערב משי או איפכא פטור מה״ת וחייב מדרבנן אפי׳ אם הרוב צמר. ואם ערבם זה בזה אזלינן בתר רובא כנה״ג בשם הרדב״ז ומסיק שם בשם הר״ם מרוטנבורג דאין לטלית זו תקנה ע״ש ועיין בהלק״ט ח״א סי׳ קס״ח. וח״ב סי׳ ק״ו. ירא שמים ילבש טלית כולו של צמר. ולדעת המקילין לעשות טלית של משי יטוו חוטין של צמר ולא של משי. ולא יסמוך ע״ז רק יעשה טלית קטן שכולו צמר מלמטה כדי לצאת בו ובזה יתנאה למעלה מ״א ס״ק ד׳ וכ״כ בסי׳ ח׳ ס״ק ט״ו דנהגו שלא לברך על טלית של משי אלא מברך על של צמר ומסירו ולובש של משי ע״ש:
(א) סעי׳ א וי״א כו׳ – דרחבא ורב יהודה ורבא פליגי עליה דרב נחמן ורבא בתראה הוא ואי משום תנא דר״י הא אמר אביי האי תנא מפיק כו׳ ורבנן ג״כ פליגי עליה כמ״ש בפ״ק דיבמות ה׳ ע״א וס׳ הראשונה ס״ל כיון דבשבת כ״ו כ״ז שקיל וטרי אמוראי אליבא דתנא דר״י ורנב״י אמר לאתויי ציצית הלכה כוותיה:
(א) מ״א סק״א אלא במינו. הא שצמרה פסול לציצית יליף בש״ס מקרא והוה מקום לו׳ דצמר מיקרי ואפ״ה התורה מיעטתו ולא יפטור אפילו במינו מש״ה הוצרך לכתוב דבמינו פוטר משום דקרא קמ״ל שאינו צמר כלל וה״ל כמו שאר מינים:
(א) צמר רחלים. עבה״ט וכ׳ בשאלות יעב״ץ ח״ב סי׳ ל״ב אם נתפר אימרא בבגד של ד׳ כנפות של קאטין בחוטי פשתן מותר להטיל בו ציצית של צמר כמו שמותר לתפור עורות התפורים בפשתן תחת מלבוש צמר אע״פ שהחוט של קנבוס נכרך על חוטי פשתן ומתחבר לבגד צמר ע״ש וקצת יש להחמיר בזה שמא ישאר חוט של פשתן תלוי ויסברו דשל פשתן כשר לציצית עיין בסוף סי׳ ט״ו בהג״ה ולקמן ס״ק ב׳ וס״ק ה׳:
(א) (במ״א ס״ק א) וצמר אילים ר״ל צמר אלים שהוא זכר של רחלים ג״כ בכלל צמר הרחלים הוא:
(א) אלא וכו׳ – כדתני דבי ר׳ ישמעאל דילפינן מנגעים דפרט ביה הכתוב צמר ופשתים אף כל מקום דכתיב ביה בגד הכונה מצמר ופשתים:
(ב) רחלים – או אילים זכרים אבל שאר כל המינים כגון צמר גמלים ונוצה של עזים והשירים וצמר ארנבים וכן קנבוס וכל כה״ג אינן בכלל צמר ופשתים ואינם חייבים בציצית רק מדרבנן וצמר רחל בת עז כתב ב״י דצמרה ג״כ לא חשיב צמר ולא הוי אלא כשאר מינים וממילא ה״ה דבכל אלו אם עשה מהן ציצית כ״א מהן אינו פוטר אלא במינו. צמר רחלים או פשתן שטרפן בשאר מינין אזלינן בתר רובא אם הרוב הוא מצמר ופשתים חייב מן התורה וא״ל מדרבנן. ודוקא אם טרפן וטוון ועשה מהן בגד אבל אם השתי מצמר או מפשתים והערב משאר מינין או איפכא אין חייב לדעה זו רק מדרבנן אפילו אם רובו מצמר ופשתים דשתי או ערב לחוד לא חשיב בגד. ולענין איזה ציצית לעשות בו עיין לקמן בס״ק י״ג ועיין בביאור הלכה:
(ג) אלא מדרבנן – אף דצריך לברך על מצוה שהיא מדרבנן ג״כ מ״מ נ״מ לענין כמה דברים. א׳. דיותר ראוי לעשות בגד שהוא יוצא בו מן התורה. ב׳. אם נתערב לו ציצית טוויין לשמן בשלא לשמן ואין לו ציצית אחרים או שיש לו ספק על הבגד אם הוא חייב בציצית דאם הוא מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא. ג׳. אם הוא יושב בצבור ונפסק אחד מציציותיו בחול דאם הוא מדרבנן י״ל כבוד הבריות דוחה דרבנן ואינו מחוייב תיכף לפשוט טליתו עיין בסי׳ י״ג ועוד נ״מ הרבה עיין בפמ״ג:
(ד) וי״א דכולהו וכו׳ – פוסקים כרבא דרבא רמי כתיב על ציצית הכנף משמע מין כנף פי׳ אפילו אינו של צמר ופשתים מ״מ יהיו הציצית ממין הבגד וכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך מהם הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן ובין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין ומכריע רמ״א כדעה זו שכן סבירא להו לרוב האחרונים כרבא לדרוש מין כנף וש״מ דכל מיני בגד חייב מן התורה בציצית ויהיה ממין הבגד:
(ה) והכי הלכתא – וי״ש יחמיר על עצמו לחוש לדעה הראשונה ויעשה טלית של צמר כדי שיתחייב בציצית מן התורה לכו״ע. ונכון שיעשה בין הט״ג ובין הט״ק של צמר:
רחלים – עיין במ״ב במש״כ או אילים וכן כתבו כל האחרונים וט״ס הוא בבה״ט במש״כ דצמר אילים הוא פטור. ומש״כ עוד במ״ב דצמר רחל בת עז לא חשיב צמר כלל ואינו פוטר אלא במינו דין זה כתב הב״י ועיין בבכורות דף י״ז בדברי חמודות שם. אמנם המעיין בדברי הרמב״ם משמע מיניה דמה שאמר פסול לציצית היינו ג״כ לתכלת וראיית הד״ח מה שכתב דאטו אם הוא צבוע תכלת מגרע גרע יש לדחות בפשיטות היינו דאבד מיניה מעלת התכלת וא״כ לא הוי אלא כחוטי צמר לבן ובאמת כך משמע לשון הגמרא דשם צמר עכ״פ לא אבד מיניה ומה שהביא עוד ממה שאמרו כל המטיל תכלת וכו׳ אתמהא דכי משום זה מוכרחין אנו לומר בכל מקום שנזכר תיבת תכלת שהכוונה על סתם ציצית אך באמת נוכל ליישב דברי הב״י דלכך אינו פוטר צמר זה את שאר מינים דגם ע״ז נוכל לאמר היקשא דגמרא מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה אך לפ״ז יהיה יכול לפטור את בגד של צמר רחל בת רחל כיון דגם זה שם צמר עליו וצ״ע. אך לענין ראשית הגז נראה דבוודאי פטור צמר רחל בת עז לפי מה דמסקינן בחולין דף קל״ז דבעינן שיהא ראוי לעמוד בו לשרת ומסקינן בבכורות דאינו ראוי לעשות ממנו תכלת וא״כ אינו ראוי לעשות ממנו האבנט אך א״כ קשה למה מקשה שם הגמרא אלא לראשית הגז ולית ליה הא דתנא דר״י וכו׳ דהך קושיא לא קאי שם אלא אעז בת רחל יותר הי״ל למפרך דהא אינו ראוי לעשות ממנו תכלת ויפול הקושיא גם על רחל בת עז ויש להאריך בזה אך אין כאן מקומו ובפשיטות דהגמרא רצה להקשות אפי׳ למאי דלא ידע עדיין מהמימרות דלקמן. ובפמ״ג ראיתי בענינינו דבר פלא שכתב בפשיטות דאפילו צמר רחל בת רחל אך שאביה היה תיש ג״כ מיקרי צמר הנשתנה ולא חשוב צמר אפילו למאן דאית ליה אין חוששין לזרע האב ולא אדע מנין לו זה ולדבריו יהיה ג״כ קולא גדולה לענין כלאים ולענ״ד נראה ברור בהפכו ואולי איזה ט״ס יש בדבריו ואין לסמוך ע״ז כלל לענין כלאים בשגם שדעת הגר״א ז״ל ביו״ד בסימן רצ״ח דאפילו צמר רחל בת עז חשיב ג״כ צמר אך שאין לוקין עליו עי״ש. אם טרף צמר בשאר מינין עיין במ״ב ועיין בפמ״ג שהתעורר על דברי המ״א דמה שמשמע מדבריו בפשיטות דלעולם אזלינן בתר רובא בטרף שני מינין דז״א דאם טרף שני מינין שאין דומין בשמן כלל כגון צמר עם משי וה״ה צמר גמלים עם פשתן וכה״ג דבר זה במחלוקת שנוי אם אזלינן ביה בתר רובא ובאמת המעיין בטור ש״ע יו״ד סימן רצ״ט יראה להדיא דהדין עם המ״א שזה לשונו שם מי שנתערב לו צמר ופשתים מביא מין אחר ומערבו עמהן ובטל אחד מהם והביא שם הב״י דדין זה נובע הוא מהירושלמי דאיתא שם צמר ופשתים שטרפן אסור כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צ״ג ומבטלן הרי דלפי פירושם הכוונה בהירושלמי הליטרא ועוד הוא לבטל או הצמר או הפשתן כל מי שהוא קטן בשיעורו וא״כ משמע בבירור דאפילו היה הצמר ב׳ ליטרות והפשתן ליטרא אחת והצמר גמלים רק ליטרא ועוד ג״כ מותר ולדברי הפמ״ג הנ״ל הלא לא יוכל לבטל הצ״ג בשום אופן כיון שאין שוין בשמן אם לא שיתרבה הצמר גמלים על הצמר דוקא. אח״כ מצאתי בע״ה ביו״ד סימן רצ״ט בחידושי רע״א שהביא ג״כ בשם התשב״ץ כדברי:
אלא מדרבנן – ואם לקח טלית צמר שאין בו שיעור חיוב ותפר לו חתיכה משאר מינין להשלים שיעורו פטור מן התורה להמחבר דדבר הניכר לא שייך ביה ביטול ברוב אבל אם יש בו כשיעור חייב מן התורה ואם יש בו שיעור חיוב מן התורה ורוב הטלית משאר מינים לכאורה אף להמחבר חייב מן התורה דדבר הניכר לא שייך ביה ביטול ברוב אבל מדברי המ״א סימן יו״ד סק״ה משמע דבתר עיקר הבגד אזלינן כ״ז בפמ״ג. וטליתים הארוגים מצמר ומשאר מינים בערבוב חוטין של צמר ושל שאר מינים בין בשתי ובין בערב מסיק בספר ארצות החיים דאזלינן בזה בתר רוב אם הרוב חוטין הוא מצמר חייב מן התורה אף להמחבר וא״ל חייב מדרבנן [ואעפ״כ נראה דטוב יותר לעשות בו ציצית של צמר] וכן משמע בספר א״ר דדוקא לענין שתי וערב לא אזלינן בתר רובא דשתי או ערב לחוד לא חשיב בגד משא״כ בזה ואם הוא מעורב מפשתן ומשאר מינים נשאר שם בארה״ח ובא״ר בצ״ע איזה ציצית עושין בו:
(א) [סעיף א׳] אין חייב בציצית מן התורה וכו׳ או של צמר רחלים, וה״ה צמר אלים, ב״י, מ״א ס״ק א׳, א״ר סק״א, פרמ״ג א״א אות א׳, מחה״ש או׳ א׳, שו״ג אות א׳, מור וקציעה, קיצור ש״ע סי׳ ט׳ אות י״ב. ומ״ש בבאה״ט ס״ק א׳ ט״ס הוא. אח״כ ראיתי שכן כתב מאמ״ר או׳ ה׳:
(ב) שם או של צמר רחלים, אבל של עזים נוצה מיקרי ושל גמלים אע״פ שנקרה צמר גמלים וכן צמר ארנבים צמר סתם לא איקרי ב״י, עו״ש. עו״ת אות ב׳ מחה״ש שם:
(ג) שם או של צמר רחלים, ורחל בת עז צמרה פסול לציצית, הרמב״ם פ״ב, וא״כ לא חשיב צמר כלל ואינו פוטר בציצית אלא במינו דוקא, ב״י. עו״ת אות ב׳ מ״א ס״ק א׳ פרמ״ג א״א אות א׳ וכן רחל בת רחל בת עז נמי שוה לרחל בת עז, עו״ת שם, וכן רחל שאביה תיש ואמה רחל, פרמ״ג שם, ואם פוטרין זא״ז עיין שם בפרמ״ג שהניח בצ״ע:
(ד) שם או של צמר רחלים וכו׳ צמר רחלים ושאר מינים שטרפם זה בזה אזלינן בתר הרוב מ״א שם וכתב שכ״מ פ׳ בתרא דכלאיים וכתב מחה״ש על דבר המ״א הנ״ל ר״ל בהיותן עדיין צמר קודם שטוה מהן חוטין המועט מתבטל ברוב כ״ה במשנה שם והכי קיי״ל ביו״ד סי׳ רצ״ט סעי׳ א׳ משא״כ כשכבר טוה מהן חוטין אין מתבטלין וכדאיתא שם וכ״ה לקמן ס״ק ד׳ עכ״ל, וכ״כ ר״ז אות ו׳ ואם הוא מחצה על מחצה כתב מחה״ש שם דאזלינן לחומרא דכ״ה שם ביו״ד ור״ל שיעשה ציצית של צמר שפוטרים בכל המינים ככתוב בסעי׳ ב׳ וכ״כ ר״ז שם מיהו לדברי האומרים דאין ציצית של צמר פוטרים בשאר המינים כאשר יבואר לקמן בס״ד אין לטלית זו תקנה וכ״כ ר״ז שם:
ד) וכ״ז לדברי מ״א דסב״ל אף מין בשאינו מינו בבגדים אזלינן בתר הרוב אבל הפרמ״ג שם כתב דיש מחלוקת בזה די״א דאין בעל ברוב אלא מינו עי״ש:
(ה) שם אבל בגדי שאר מינים וכו׳ הגה. וי״א דכולהו חייבים מדאורייתא וכו׳. הנה בגמרא פ׳ התכלת דף ט״ל ע״ב יש פלוגתא אם שאר המינים חייבים מדאורייתא או מדרבנן דרב נחמן ס״ל בגדי שאר המינים אין חייבין מדאורייתא ורבא ס״ל דבגדי שאר מינים נמי חייבים מדאורייתא והרי״ף והרמ״בה פסקו כרב נחמן וכן פסק מרן ז״ל כי כן דרכו אבל התוספות והרא״ש וסמ״ג והמרדכי פסקו כרבא וזה סברת מור״ם ז״ל ובדברי רבא איכא פלוגתא כי י״א דאף לרבא צמר או פשתים פוטרם בשאר מיני בגדים ואפי׳ צמר ופשתים יחדיו נמי דהוי כלאים פוטרים אבל מהר״ם הביאו הגהות מיי׳ ותה״ד והאגור ס״ל דלרבא בשאר מינים דחייבים דאורייתא לא פטר אלא צמר ופשתים יחדיו דהיינו בזמן שהיה תכלת אבל עכשיו לא פטר צמר או פשתים בשאר מינים אלא דוקא במינם פוטרים כגון ציצית של משי במשי וצמר גפן בצמר גפן דדרשינן הכנף מין כנף דמין כנף דוקא עיין ב״י וב״ח ומחה״ש סק״ג. ע״כ כל יר״ש יחמיר לעצמו ולא יתן בטלית של צמר גפן אלא ציצית של צמר גפן וכן בשאר המינים כדי להנצל מפלוגתא. וכ״כ ר״ז אות ד׳ חסד לאלפים אות ב׳ קי׳ ש״ע סי׳ ט׳ אות י״ב, בן איש חי נר״ו פ׳ נח אות א׳ ועיין סעי׳ ו׳ ובדברינו שם:
(הקדמה) סימן זה דן בסוגי הבדים שבגד העשוי מהם חייב בציצית, וכן בחומרים שמהם יש להכין את הפתילות.
להעמקת ההבנה במהות הציצית נקדים ונאמר: בסעיף ב׳ יתבאר כי חייבה התורה להטיל שני סוגי חוטים בבגד. הראשון – ציצית ממין הבגד ובצבעו (נקראת בפי חז״ל ״הלבן״), כפי שכתוב: ״ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם״. והשני – פתיל תכלת (העשוי צמר), כפי שכתוב בהמשך הפסוק: ״ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת״. ועומק העניין: הפתיל הלבן מבטא את המצווה ופתיל התכלת את הקדושה. החוט העשוי ממין הבגד מלמדנו על חיוב האדם להפריש חלק ממה שיש לו לעבודת ה׳, כלומר שהחומרי יתעלה לדרגה של מצווה. מי שעושה כן יכול לזכות ולהגיע למדרגה של קדושה, שמהותה חיבור כביכול עם הקב״ה, ומעלה זו היא שמסומלת בפתיל התכלת הסובב את ציצית הכנף.
(א) צמר רחלים – את הציצית יש להטיל על ׳בגד׳, כך מפורש בפסוקים. יש מהחכמים שלמדו1 שנקרא האריג בשם ׳בגד׳ דווקא אם עשוי מצמר או מפשתים, ולכן החיוב מן התורה הוא בבגד העשוי משני מינים אלו בלבד.
(ב) אלא מדרבנן – אף שמן התורה בגדים של שאר מינים פטורים מציצית, חייבו חכמים להטיל ציצית גם בבגדי כותנה, משי ועוד. טעם הגזירה הוא שמא יתרגלו ללכת בבגדים ללא ציצית, ויבואו לזלזל במצווה זו גם בבגדים של צמר ושל פשתים. ועוד, משום שתכלית המצווה היא כדי שנזכור את מצוות ה׳, ותיקנו חכמים מטעם זה גם בשאר מינים.
בסימן הבא (בסעיף ד׳) יתבאר שבגדי עור פטורים מציצית. ושם בע״ה נבאר שנחלקו הפוסקים לגבי בגדים העשויים בד סינטטי שמקורו בנפט, כניילון וכדומה. יש שדימו זאת לבגד עור ופטרוהו מציצית, ויש שחייבו אם נעשה שתי וערב מחוטי ניילון2; ולכן לא יברך על בגד מבד סינטטי.
(ג) והכי הלכתא – הלימוד מהמילה ׳בגד׳ שהבאנו בס״ק א׳ נתון במחלוקת תנאים, והרמ״א פסק כאותם הסוברים שהמילה ׳בגד׳ אינה מכוונת לצמר ולפשתים בלבד, ולכן כל הבדים חייבים בציצית מן התורה. עולה מכאן שלנוהגים על פי מנהג אשכנז אין מצווה להדר ללבוש דווקא טלית של צמר, אם לא ממידת חסידות. ואילו לפי מנהג בני ספרד, נראה בפשטות מלשון המחבר שצריך להקפיד לכתחילה ללבוש טלית מצמר דווקא3. אך גם לאשכנזים בגד של עור פטור מציצית, וכמו שראינו, לפוסקים רבים גם בבדים סינטטיים אין מקיימים את מצוות ציצית.
1. מהפסוק (ויקרא י״ג, מז): ״וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים״.
2. ראה למשל אגרות משה או״ח ח״ב סימן א; שו״ת הר צבי או״ח א סימן ט; שו״ת ציץ אליעזר חלק יב סימן ג.
3. אולם ראה דברינו בספר ״בעקבות המחבר״ (מעמוד ג׳), שם תלינו את הדבר בהבנת גזירת חכמים בחיוב שאר בדים. שאם זו הרחבת דין התורה, אזי אפשר שגם בשאר בדים מקיימים את מהות המצווה.
כל מיני בגדים חייבין בציצית.
(א) כל מיני בגדים חייבים בציצית וציצית של צמר או של פשתי׳ פוטר כל המינים אבל שאר מינים כגון של משי או צמר גפן אינם פוטרין אלא א״כ יהא הציצית ממין הטלית דברי רבינו נכוחים דלכולי עלמא כל מיני בגדים חייבים בציצית אבל אי מיחייבי מדאורייתא או מדרבנן בהא איכא פלוגתא דגרסינן בפרק התכלת (מנחות לט:) אמר רחבא אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר חוטי צמר ופשתן פוטרין בכ״מ ואפילו בשיראין ופליגא אדרב נחמן דאמר רב נחמן השיראין פטורין מן הציצית איתיביה רבא לרב נחמן השיראין והכלך והסרקין כולם חייבים בציצית ומשני מדרבנן ה״נ מסתברא דקתני סיפא הן במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין אי אמרת בשלמא דרבנן היינו דמיפטרו במינן אלא אי אמרת דאורייתא צמר ופשתים הוא דפטר אי משום הא לא איריא כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן שאר מינים במינן פוטרין שלא במינן אינם פוטרין ורב נחמן כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים והרב ר״י אלפסי פסק כרב נחמן וכן פסק הרמב״ם בפ״ג מה׳ ציצית דטלית של שאר מינים אינם חייבין בציצית אלא מדרבנן וכשכתב שצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינים במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרים לא הביא דרשא דרבא דהכנף מין כנף משום דכיון דס״ל דמדרבנן הוא דמיחייבי לא אתי מקרא אלא תקנת חכמים כך הוא וכדאמרינן אי אמרת בשלמא מדרבנן היינו דמפטרו במינן אבל התוס׳ כתבו שרש״י ור״ת פסקו כרבא משום דהוי בתראה וכ״כ המרדכי בשם ר״י וכן פסק סמ״ג וכן דעת הרא״ש ותמה על הרב רבי יצחק אלפסי למה פסק כרב נחמן כיון דרבים פליגי עליה רב יהודה ורחבא ורבא ואי משום דתנא דבי רבי ישמעאל אתי כוותיה הא איכא תנא דבי רבי ישמעאל אחריתא דאתי כוותייהו כדאיתא בגמרא ומ״מ כיון דהרב רבי יצחק אלפסי והרמב״ם קיימי בחד שיטתא הכי נקטינן:
ודע דצמר סתם אינו אלא של רחלים לבד אבל של עזים נוצה מיקרי ושל גמלים אע״פ שנקרא צמר גמלים וכן צמר ארנבים נקרא צמר ארנבים צמר סתם לא איקרי והכי גרסינן בירושלמי פ״ב דכלאים צמר מה צמר שאין לו שם לווי אף כל שאין לו שם לווי מנין שאין לו שם לווי א״ר יוסי בן לוי דכתיב ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל ק׳ אלף כרים וק׳ אלף אילים צמר אין לך קרוי צמר אלא צמר אילים בלבד וא״כ לדברי הפוסקים כרב נחמן לא מיחייב בציצית מדאורייתא אלא טלית של פשתים או של צמר רחלים לבד וכן הא דאמרינן דצמר ופשתים פוטרין אפילו שלא במינן בצמר רחלים דוקא אמרו וכתב הרמב״ם בפ״ב דציצית דרחל בת עז צמרה פסול לציצית והכי איתא בפרק ב׳ דבכורות (בכורות יז.) שהכל מודים שצמרה פסול לתכלת ואמרינן נמי שהכל מודים שאין לוקין על צמרו משום כלאים וא״כ לא חשיב צמר כלל ואינו פוטר בציצית אלא במינו דוקא:
ואהא דאמרינן דצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן כתוב בהגהות מיימון פ״ג דהיינו דוקא יחדיו ולכך נוהגים לעשות בטלית של משי ציצית של משי והאגור כתב בשם מהר״י מולין דטלית של משי רבים נוהגין להטיל בה ציצית של צמר כלומר ולא ציצית של פשתים מפני מ״ש ספר מצות קטן שאין מטילין ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי אבל דעת הר״מ שצריך להטיל בה ציצית של משי דוקא ובת״ה כתוב שאחד מן הגדולים השיב דלא נהגו עלמא כהר״ם אלא כהרמב״ם דמתיר בהדיא וגם הוא העיד שכן נוהגין העולם וכן משמע מפשט דברי הפוסקים:
וכתוב עוד בת״ה שראה חד מרבוותא דהוה ליה טלית של משי מצוייצת בג׳ ציצית של משי וחד של צמר וצריך עיון אי שפיר דמי בכה״ג דלא הכנף מין כנף הוא וגם לא גדילים תעשה לך מהם אינם לגמרי עד כאן לשונו:
(א) האם שאר מיני בגדים חייבים בציצית מדאורייתא. הב״י בריש הסימן הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהיראים בסי׳ תא אות כז, נוטה דקי״ל דהם פטורים כרב נחמן אבל אינו מוכרע בדעתו בזה, ושבולי הלקט בסוף הלכות ציצית כתב דהוי דרבנן, וכ״כ הר״י מיגאש בתשובה סי׳ קפג, וכ״כ החינוך במצוה שפו, וכ״כ המאירי בשבת כ: ד״ה השיראין, ושם כז: ד״ה מן, ורבינו ישעיה בספר המכריע סי׳ פח, כתב שרבותיו כתבו דהוי דרבנן, ומאידך הוא ס״ל דהוו דאורייתא, וכ״כ ריא״ז בהל׳ ציצית, דיני החוטים ח, וכ״כ רבי יצחק בר ברוך בתמים דעים סי׳ רכד, דהוי דאורייתא.
האם צריך שהציצית תהא בצבע הטלית. הטוש״ע והב״י בסעיף ה, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בהל׳ ציצית, הביא להלכה מהל׳ ציצית של רש״י דצריך.
האם אפשר להטיל חוטי פשתן או חוטים ממין הטלית בטלית משאר מינים. הטור בסעיף ב-ו, הביא דסמ״ק ס״ל דאין להטיל של פשתן, והב״י התקשה בטעם סמ״ק וכתב דהוא גזירה, והב״י בסוף סעיף א-ב-ג, הביא מחלוקת האם צריך להטיל דוקא של צמר או צריך דוקא של מינם או דאפשר אף בשל פשתן, ויש להעיר דהאשכול בהל׳ ציצית ד״ה אמר שמואל (פ:), הביא תשובות מכמה גאונים שכתבו דרק בצמר הוא דהוי ציצית מדאורייתא ופשתן ושאר מיני לא חשיבי ציצית כלל, והביאו כן בשם אבא מארי גאון ומר רב יעקב לפניו ומר רב אוכמא לפניו וכל הגאונים לפניהם שלא היה אחד שהורה להטיל ציצית של פשתן, ע״כ, ואפשר דזה טעמו של סמ״ק, ומדברי ראב״ן בסי׳ שמג, מבואר דאפשר להטיל דוקא צמר ולא פשתן ולא ממין הטלית.
האם מותר וצריך להטיל חוטי פשתן בטלית פשתן. הטור והב״י בסעיף ב-ו בד״ה אע״פ, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהאשכול בהל׳ ציצית ד״ה אמר (עט:), הביא בזה מחלוקת בין הגאונים, וכתב דהאידנא באתרין כולהו רמו פשתן לפשתן וכן עמא דבר, ע״כ, וכן החינוך במצוה שפו, כתב דמטיל בו ציצית של פשתן, וכ״כ המאירי בשבת כה: ד״ה מעתה, וכן מבואר מדברי הר״י מיגאש בתשובה סי׳ קפד, וכן שבולי הלקט בהל׳ ציצית, הביא מרש״י דמותר, ומאידך בסוף הל׳ ציצית כתב שבולי הלקט דנראה דאסור, ע״כ, וכן רבינו ישעיה בספר המכריע סי׳ פח, כתב דאסור, וכן הביא מרב נטרונאי, וכתב דכן הביא רב נטרונאי מאביו הגאון וממר בר רב יעקב שהיה גאון לפניו ומר רב אבימי שהיה לפניו ומר רב צדוק שהיה לפניו וכל גאונים שלפניהם, ע״כ, וכ״כ רבי יצחק בר ברוך בתמים דעים סי׳ רכד, וכן הביא מתשובת רב האי.
אם יש לו פתיל תכלת דהותר מהתורה ליתנו בבגד פשתן אף על פי שהוא שעטנז, האם מותר בכהאי גוונא ללבוש הטלית אף בגוונא שהטלית בעצמה גם יש בה כלאים. רבי עקיבא איגר בגיליון שו״ע על דברי המג״א בסי׳ יא ס״ק יג, כתב דאסור, ויש להעיר דמאידך מדברי ראבי״ה בסי׳ קסא, מבואר דמותר, אמנם מבואר מדבריו דהיינו דוקא בגוונא שהרוב פשתן, ע״כ, ושמא היינו מחמת דלגבי הציצית לא חשיב דדחי כלאים מהתורה אלא בגוונא שרוב הטלית פשתן, ורק אז אמרינן מיגו שהותר כלאים בציציות הותר נמי בבגד עצמו.
(א) ואין דבריו נראין אלא נראה לפסוק כדברי התוס׳ מאחר שרבינו והפוסקים אחרונים הסכימו עמהם וכבר הארכתי ביה בהקדמתי בס״ד:
(ב) וע״ל סימן י״א דאסור לעשות בזמן הזה שאין לנו תכלת ציצית של צמר בשל פשתים או איפכא משום דהוי כלאים שלא במקום מצוה ויתבאר בסימן זה בסמוך דמשום גזירה אסרו אף לעשות ציצית של פשתים בטלית של פשתים ולכן כתב האגור בשם מהר״י מולין דאסור לעשות טלית של פארכו״ט משום דהשתי פשתים והערב צמר גפן:
(ג) ואני לא ראיתי מימי ציצית אלא לבן ואין לשנות:
(ד) (ולא ראיתי נזהרים בזה):
(א) כל מיני בגדים חייבים בציצית זהו לכ״ע אבל אי מדאורייתא או מדרבנן בהא איכא פלוגתא בגמרא ופסק הרי״ף והרמב״ם דשאר בגדים חוץ משל צמר ופשתן המה מחוייבים מדרבנן ולא מדאורייתא ותוס׳ ורא״ש ורש״י ומרדכי וסמ״ג פסקו דכל הבגדים חייבים בציצית מדאורייתא:
(א) כל מיני בגדים חייבין בציצית נראה מדכתב רבינו בסתם חייבים בציצית אלמא דרצונו לומר דכל הבגדים שוין בדין דחייבים מדאורייתא וכדעת ר״ת ורש״י ור״י וסמ״ג והסכמת הרא״ש דהלכה כרבא ולא כהרי״ף והרמב״ם שפסקו כרב נחמן דאינן חייבין מדאורייתא אלא בגד צמר ובגד פשתים אבל שאר הבגדים אינן חייבין בציצית אלא מדרבנן דליתא אלא כל הבגדים דין אחד להם:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) צִיצִית שֶׁל פִּשְׁתִּים אוֹ שֶׁל צֶמֶר רְחֵלִים פּוֹטְרִים בְּכָל מִינֵי בְּגָדִים, חוּץ מִשֶּׁל פִּשְׁתִּים לְצֶמֶר, אוֹ שֶׁל צֶמֶר לְפִשְׁתִּים בַּזְּמַן הַזֶּה דְּלֵיכָּא תְּכֵלֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כִּלְאַיִם. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת צִיצִית שֶׁל פִּשְׁתִּים כְּלָל אֲפִלּוּ בִּשְׁאָר מִינִים וְהָכֵי נָהוּג (סְמַ״ק סִימָן ל״א).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםבאר היטבדגול מרבבהביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ב) שם בגמ׳
(ג) ב״י בפי׳ הטור וסמ״ק
(ג) פוטרין בכל מיני בגדים – פי׳ דמן התורה בעי׳ למצות ציצית ב׳ חוטין של לבן וב׳ חוטין של תכלת ותכלת עמרא הוא ואפ״ה פוטר בשל פשתן דהכי כתיב בהדיא בתכלת ממילא ה״ה ב׳ חוטי לבן של צמר פטרי בשל פשתן וכיון דהש״ע פסק כתנא דבי ר״י דשאר מינין אינן אלא מדרבנן פשיטא דצ״ו פוטר בהם ובזה עדיפא בגד פשתן או צמר דבהם עושים ציצית אפי׳ מצ״ו ביחד דרחמנא שרי כלאים בציצית דכתיב גדילים וכו׳ אחר ל״ת שעטנז משא״כ בשאר מינים דאין בהם חיוב מדאורייתא על כן אין בהם היתר כלאים אלא דוקא צמר או פשתים והשתא דאין לנו תכלת נמצא דאפי׳ בבגדי צמר או פשתים אין עושין מצות ציצית כראוי לא שרי לן כלאים הלכך אסור לנו ציצית של צמר בבגד פשתים או אפכא ולהי״א שזכר בס״א דכל מיני בגדים חייבים מדאורייתא אפי׳ בשאר מינים מותר מן התורה ציצית של צמר ופשתים כדרבא שזכרנו ובזמן הזה אסור מטעם שזכרנו.
(ד) שלא לעשות ציצית של פשתן – בטור כתב וז״ל כ׳ בסמ״ק ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן בשל משי עכ״ל ופי׳ ב״י הטעם דס״ל כר״ת דטלית של פשתן פטור מלהטיל בו ציצית כמ״ש בסמוך ומ״ה כתב בסמ״ק בשל משי ר״ל א׳ משאר מינים וק״ל הא מסיק רבינו הטור אח״כ היתר ציצית פשתן בטלית של פשתן ונ״ל פי׳ דברי סמ״ק לדעת הטור הכי דהגאונים ור״ת אסרו פשתן לציצית כלל ואין פוטר אלא צמר דוקא מטעם שכתב ב״י בשם הרי״ף לטעם האוסרים אלא שהרי״ף דחה דבריהם בפי׳ הסוגיא דהיינו במילתא דרבא דאמר הכנף מין כנף פליגי היאך מתפרשים דברי התלמוד ריש יבמות ודעת הרי״ף שפשתן ג״כ פוטר וכמ״ש בטור ג״כ אח״כ ע״ז מסיק הסמ״ק נהי דיש לפסוק כרי״ף דפשתן פוטר היינו בשל בגד פשתן דא״א בו בציצית אלא מפשתן נמצא באין לו אלא טלית של פשתן יבטל מצות ציצית וכמ״ש ב״י בשם הרא״ש בתשו׳ על המדינה שטליתות שלהם של פשתן ע״כ נוכל לסמוך על הרי״ף שמתיר אבל בשל משי כיון שאפשר בשל צמר למה נעשה נגד האוסרים בציצית של פשתן שאינה ציצית לכל ע״כ נכון ליזהר בזה וזה מכוון בל׳ הסמ״ק שכתב ויש ב׳ פירושים ומיהו נכון ליזהר כו׳ נראה שרומז על ב׳ הדיעות שזכרנו וע״ז מסיק האי מילתא וגי׳ הטור בסמ״ק לא היתה שם תיבת אפי׳ כמו שהוא בספרים שלפנינו ולכן פי׳ דבשל פשתן אין איסור וזהירות שלא יעשהו בציצית פשתן כנ״ל לדעת הטור על נכון דמ״ה הביא דברי הסמ״ק קודם שהביא פלוגתא דהגאונים והרי״ף לכונה זו דאי הביאו בסוף ה״א דמפרשים דברי הסמ״ק דרך אפילו במשי וכ״ש בפשתן כמ״ש באמת לפי שאר גי׳ נמצא הוה המסקנ׳ ליזהר אפילו בטלית של פשתן וז״א ע״כ הביאו תחלה להורות דוקא במשי יש ליזהר אבל בפשתן כשר כמסקנת הרא״ש כנ״ל.
(ב) כלל. הטעם דיש צמר שנראית כעין משי ויבואו להטיל ציצית פשתים בטלית של צמר שיסברו שהוא משי, וכתב ב״י לפ״ז גם בטלית של קנבו׳ אין להטיל ציצית צמר דיבאו להטיל גם בטלית של פשתן ואינו מוכרח דבין קנבוס לפשתן מגמר גמירי אינשי כמ״ש בי״ד ר״ס ש״ב ורוב העולם אין משתמשין בו אלא בחקירה משא״כ בגדי צמר הבאים מחוף הים רוב העולם סוברים שהוא משי כגון פורשט״ט בל״א ודומיהן ועבב״י עוד ט״א:
(ג) וי״א שלא לעשות ציצית של פשתן כלל אבל איפכא ליכא למגזר בציצית של צמר בטלית של משי גזירה שמא יעשה צמר בפשתן דמשי בפשתן לא מחליף משום דלא דמי הדדי או י״ל כיון דהסמ״ג סבירא ליה דטלית של פשתן פטור מציצית אפי׳ ממינו א״כ לא שייך למגזר דיעשה בה אפילו מצמר (כ״כ א״א הגאון מוהר״ר ליב רופא בגליון הטור בשם מהר״ר פאלק כ״צ זצ״ל):
(ב) של פשתים כלל – הטעם דיש צמר שנראה כעין משי ויבואו להטיל ציצית פשתים בטלית של צמר שיסברו שהוא משי. עיין מ״א:
(א) ויעברו על איסור שעטנז משא״כ לעשות ציצית של משי בשל משי אין כאן חשש רק שב ואל תעשה שיעשה ציצית משי בשל צמר וליבטל ממ״ע ובזה לא גזרו:
(ב) סעי׳ ב חוץ כו׳ – ע׳ תוס׳ דכתובות מ״ם א׳ ד״ה כגון כו׳ וע׳ תוס׳ יבמות ה׳ א׳ ד״ה דאפילו כו׳ ממ״ש במנחות מ״ם א׳ כיון דאפשר כו׳ וע׳ תוס׳ שם ד״ה כיון כו׳:
(ג) בזה״ז כו׳ – ע׳ מ״ר פ׳ שלח ועכשיו אין לנו אלא לבן כו׳:
(ד) וי״א כו׳ – וכ״כ הרא״ש בשם בע״ה דקי״ל כריב״נ שם ל״ח ב׳ אין לו תכלת מטיל לבן ר״ל צמר צבוע לבן דווקא והא דקאמר שם ל״ט ב׳ או צמר או פשתים ר״נ הוא דס״ל הכי כיון דמדרבנן הוא אבל לדידן דקי״ל דאורייתא פשתן לא פטר כלל ע״ש והסמ״ק כתב וז״ל וכלאים בציצית לגמרי אסור לדידן שאין לנו תכלת וטלית של פשתן פטור אפילו במינו וצמר ופשתים פוטרים בין במינם בין שלא במינם ושאר מינם במינם פוטרים ושלא במינם אינן פוטרי׳ בזה יש שני פירושים וצ״ע במס׳ מנחות מיהו נכון שלא לעשות שום ציצית מפשתן ואפילו בטלית של משי וז״ל המרדכי סי׳ תתק״נ ויהי אדם נזהר שלא יעשה שום ציצית מפשתן ובטלית של משי יעשה ציצית של משי וגרסינן בפ׳ התכלת צמר ופשתים פוטרים בין במינם כו׳ בזה יש שני פירושים וע״ש בתוס׳ ור״ל כמ״ש בהג״מ פ״ג הלכה ה׳ הנה מורי רבינו שיחיה א״ל הא דאמרינן צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן היינו דוקא יחדיו ולפיכך נהגו לעשות לטליתות של משי ציצית של משי אבל על הצביע׳ כו׳ ר״ל דז״ש במנחות מ״א ב׳ טלית אין פוטר בה אלא מינה וכמ״ש בתוס׳ שם ד״ה אין כו׳ ותימא כו׳ ועוד נראה כו׳ ומ״ש שם ומה דפי׳ בשיראים ל״ד כו׳. ליתא לפ״ז דדווקא יחדיו וכאן לא מיירי בזה וגליון הוא וז״ש במרדכי וע״ש בתוס׳ אלא דאמרינן שם ל״ט ב׳ אימא או צמר כו׳ וז״ש הסמ״ק וצ״ע במס׳ מנחות אבל כבר כתב הרא״ש בשם בע״ה דלר״נ דס״ל מדרבנן משני הכי אבל לדידן דקי״ל דאורייתא כמ״ש בס״א בהג״ה מוקמינן כדקאמר מעיקרא וכמש״ל וז״ש דאין לעשות שום ציצית מפשתן ואפי׳ כו׳ דבטלית של פשתן אין לעשות כלל ובשל צמר אסור משום כלאים וכן בשאר מינים דא״א לעשות אלא שניהם יחד ולדידן אסור ה״ה דאין לעשות של צמר אלא בשל צמר ולא נקט פשתים אלא משום דאין לו מקום בשום טלית:
(ה) יש להסתפק כו׳ – עיין מגן אברהם:
(ב) ט״ז ס״ק ד׳ בו ציצית כמ״ש בסמוך. דשאר מינין אין פוטרין בו וצמר א״א משום כלאים וא״א למעבד ביה ציצית אלא של פשתן וגזרו חכמים שגם זה לא יעשה משום גזירה אטו כסות לילה עיין מה שכתבתי באות ה׳: שם.
(ג) שם בסמ״ק בשל משי. ר״ל דקמ״ל סמ״ק להוסיף על דברי ר״ת שלא לעשות ציצית של פשתן אפי׳ בשאר מינין משום גזירה שמא יעשה כך בטלית של פשתן:
(ד) שם הטור אח״כ היתר. אחר שהביא הטור דברי הסמ״ק כתב וז״ל אע״פ שהגאונים ור״ת אסרו לעשות אפי׳ ציצית פשתן לטלית של פשתן ר״ש ורב אלפסי התירו לזה הסכים א״א הרא״ש עכ״ל וא״כ לדברי ב״י בטעם הסמ״ק דאסור בשאר מינים גזירה אטו פשתן מה הביא הטור דברי הסמ״ק הרי הטור מתיר בפשתן גופי׳:
(ה) שם בשם הרי״ף לטעם האוסרין. דס״ל דמוכח מל׳ ש״ס ריש יבמות דלי׳ הלכתא כרבא דאמר צ״ו פוטריה בין במינם בין שלא במינם כו׳:
(ו) שם. לא היתה שם תיבת אפילו. ר״ל שבסמ״ק שהיה לפני הב״י היה כתוב ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפי׳ בטלית של משי ע״כ. דלפ״ז משמע דכ״ש שלא יעשה בטלית של פשתן וכפי׳ הב״י אבל כשהעתיק הטור דברי הסמ״ק אין כתוב תיבת אפי׳:
(ז) שם על נכון דמש״ה הביא דברי כוונתו דאלו להביא בטעם הסמ״ק דהיא רק משום גזירה אטו פשתן א״כ תחלה הו״ל להטור להביא דין פשתן ואח״כ דברי הסמ״ק:
(ח) שם. ה״א דמפ׳ דברי הסמ״ק. ר״ל הטור נזהר שלא יטעה המעיין לחשוב שהטור הביא דברי הסמ״ק כמכריע בין הגאונים והאלפסי. משא״כ כשהביא דברי הסמ״ק בראשונה אין לעשות כך:
(ט) שם באמת לפי שאר גירסא. ר״ל להגורסים בסמ״ק תיבת אפילו כמ״ש באות י״א:
(א) מג״א ס״ק ב׳ כעין משי. והא דעושים ציצית משי למשי ול״ח דיאמרו דצמר שהיא משי ויטילו בצמר ציצית משי דבשניהם יחד לפנינו יש היכר בין זה לזה. וכה״ג איתא בחוה״מ סי׳ מ״ה סכ״ב. ות״ש. ומ״מ קשה אמאי לא אסרי׳ לתפור בגד משי בחוטי פשתן מה״ט דיבוא לתפור פשתן בבגד צמר שיחשוב שהוא משי וצ״ע:
(ו) של צמר וכו׳ – והב״ח כתב כיון דיש פוסקים המחמירין בזה שלא לעשות אפילו ציצית של צמר לשאר מינין כיון שאינו מינו כמבואר בב״י ע״כ לא יברך רק על טלית צמר וציצית צמר והעולם נוהגין לעשות ציצית של צמר לשאר מינין ובספר א״ר ג״כ כתב שיש להקל בזה וכן משמע בספר מעשה רב:
(ז) בזמן הזה – פי׳ דבזמן שהיה תכלת שהיה צריך להטיל ד׳ חוטין שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת (הוא צמר צבוע בדם חלזון) והיה מתקיים עי״ז המצות ציצית כראוי התירה לנו התורה להטיל השנים של לבן בין מצמר או מפשתים בין בבגד צמר או בבגד פשתים ולהי״א שזכר רמ״א בס״א דכל מיני בגדים חייבין מדאורייתא אפילו בהם היה אז מותר לנו מן התורה ציצית של צמר ופשתים יחדיו אבל עכשיו דאין לנו תכלת נמצא דאין אנו מקיימין המצוה בשלמותה לא שרי לן כלאים:
(ח) אפילו בשאר מינים – הטעם דיש צמר שנראה כעין משי ויבואו להטיל בו ציצית של פשתן שיסברו שהוא משי ויהיה כלאים. ולפ״ז בשאר מינים שאינן משי יש להתיר ויש עוד טעמים אחרים עיין בב״י וב״ח וט״ז ולדבריהם יש להחמיר גם בשאר מינים ובשעת הדחק יש לסמוך על המקילין כן כתב בא״ר. ועיין בספר מעשה רב שהגר״א היה ג״כ מן המקילין בזה:
(ו) [סעיף ב׳] ציצית של פשתים וכו׳ הגה וי״א שלא לעשות ציצית של פשתים וכו׳ זהו סברת הסמ״ק וכתב ב״י הטעם משם מהרי״א ז״ל לפי שלא יבא להטיל ציצית של פשתן בטלית של צמר לפי שמשי נראה מין צמר. וכ״כ מ״א ס״ק ב׳ ר״ז אות ג׳ בן א״ח שם אות ד׳ ועוד כתב שם ב״י משם הנז׳ ט״א מפני שיש מי שסובר שציצית של פשתים אין לו מקום מן התורה עי״ש. ואם א״א לו רק בציצית של פשתים מותר להטיל ציצית של פשתים לבגד של שאר המינים. ר״ז שם, וכ״כ סי׳ בי״ע אות ב׳ אבל הוא גרוע עיין באו׳ שאח״ז:
(ד) הקדמה – להבנת סעיף זה יש לדעת מספר פרטים בהלכות ציצית: ראשית נזכיר את שראינו בהקדמה, שמן התורה יש להטיל שני סוגי חוטים בבגד: הראשון – ציצית ממין הבגד ובצבעו (זאת דרשו חכמים מהמילה ״הכנף״ – שהפתיל יהיה ממין הכנף). והשני – פתיל תכלת העשוי צמר. עוד נזכיר את שראינו בסעיף א׳, שלשיטת המחבר חייבים מן התורה בציצית רק בגדי צמר או פשתים. אם כן, בבגד החייב בציצית מן התורה עשויות הציציות מצמר או מפשתים, ועליהן מוסיפים פתיל צמר הצבוע תכלת.
(ה) בכל מיני בגדים – ואף בבגדים שאינם מצמר או מפשתים, שחיובם רק מדרבנן. הואיל ומהתורה הציציות הן תמיד מצמר או מפשתים, אפשר להטיל ציציות אלו גם בשאר בדים, החייבים בציצית מדרבנן בלבד.
(ו) כלאים – בזמן שנהגו בתכלת מן התורה הטילו פתיל תכלת (העשוי כאמור תמיד מצמר) גם בבגד פשתים, כיוון שהתירה התורה כלאיים לשם מצוות ציצית1. אולם היתר זה מתקיים דווקא כאשר דין התכלת נוהג למעשה, מפני שאין דרך אחרת לקיים את המצווה במלואה. אולם בזמן הזה, שאין מקיימים את מצוות פתיל התכלת – לא הותר איסור כלאיים, ויש לקשור ציציות של פשתן לבגד פשתים, וציציות צמר לבגד של צמר.
(ז) בשאר מינים – סברתם מבוססת על מה שכתב המחבר בסעיף ו׳, שנהגו שלא לעשות טלית מפשתן, כפי שיבואר שם. אם יעשה פתילות מפשתן יש מקום לחשש שיעשה גם טלית מפשתן, ולכן נהגו לאסור אף בפתילות2.
1. כפי שלמדו חכמים (יבמות דף ד ע״א, ועוד) מסמיכות הפסוקים (דברים כ״ב, יא-יב) ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״.
2. כך הסיק לבסוף הבית יוסף, שלאחר דיון ארוך כתב: ״וטעמא משום דחייש דלמא אתי להטיל ציצית בטלית של פשתן״. ונראה שכן דעת הרמ״א, שבדרכי משה הארוך הביא דבריו של הבית יוסף. וראה במג״א ובט״ז הסברים אחרים, אולם אנו על דברי בית יוסף סמכינן.
וציצית של צמר או של פשתים פוטר כל המינין.
(ב) ומה שכתב רבינו וציצית של צמר או של פשתים פוטר כל המינים מאחר שבזמן הזה אין לנו תכלת צריך לפרש דפוטר כל המינין דקאמר היינו כל שאר מינין בר מצמר ופשתים כלומר דציצית דצמר אינו פוטר לטלית פשתים וכן ציצית של פשתים אינו פוטר טלית של צמר משום דהוי כלאים שלא במקום מצוה ואפשר דפוטר כל המינים כולם קאמר אפילו של צמר לפשתים ושל פשתים לצמר ולישנא דגמרא נקט דמיירי בזמן דאיכא תכלת וסמך על מה שכתב בסימן י״א ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותם מכלאים אלא צמר לצמר ופשתים לפשתים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) וציצית של צמר כו׳ פוטר כל המיניס זהו מדין תורה הנזכר בגמרא פ׳ התכלת שהיה להן תכלת ואז היה מותר כלאים אבל לדידן אסור וסמך רבינו אמ״ש לקמן סימן י״א. בב״י כתב דנכון לכל ירא שמים שלא לעשות טלית אלא מצמר רחלים דאז יוצא אליבא דכ״ע וכן כתב האגור:
(ב) ומ״ש וציצית של צמר או של פשתים פוטר כל המינין בפרק התכלת קא מותיב רבא לר״נ מדתניא דשאר מיני בגדים צמר ופשתן פוטרין בהן וקס״ד צמר ופשתי׳ יחדיו פירוש שני חוטי תכלת ושני חוטי פשתן אא״ב דאורייתא היינו דמשתרו בהו כלאים אא״א דרבנן היכי משתרו בהו כלאים ומשני אימא או צמר או פשתים ודעת כל הפוסקים דאף לרבא צמר או פשתן פוטרין בשאר מיני בגדים אלא דאפי׳ צמר ופשתי׳ יחדיו דהוי כלאים נמי פוטרין אבל הגהות מיימונית ע״ש מהר״ם ומביאו בתה״ד ובספר האגור ס״ל דלרבא בשאר מינים דחייבין דאורייתא לא פטר אלא צמר ופשתים יחדיו דהיינו בזמן שהיה תכלת אבל עכשיו לא פטר צמר או פשתים בשאר מינים אלא דוקא במינן פוטרין כגון ציצית של משי במשי וצמר גפן בצמר גפן דדרשינן הכנף מין כנף דמין כנף דוקא ורבינו תופס דעת כל הפוסקים לכך פסק דצמר או פשתים פוטר כל המינים אף לרבא דשאר מיני בגדים חייבין דאורייתא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםבאר היטבדגול מרבבהביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ג) צִיצִית שֶׁל שְׁאָר מִינִים אֵין פּוֹטְרִים אֶלָּא בְּמִינָם, כְּגוֹן: מֶשִׁי לְבֶגֶד מֶשִׁי, וְצֶמֶר גֶּפֶן לְצֶמֶר גֶּפֶן, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּמִינָם אֵין פּוֹטְרִין.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהאשל אברהם (אופנהיים)לבושי שרדיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(ד) שם בגמרא
(ה) כגון משי כו׳ – פי׳ אי שאר מינים הם מן התורה חייבים אז דרשי׳ הכנף מין כנף כמ״ש בס״א ואי דרבנן אמרי׳ דתקנו רבנן גם כן באופן זה דוקא שיעשו ממין הבגד.
(ג) אין פוטרין. וב״ח כתב דאין לברך רק על טלית צמר וציצית צמר כי י״א דבמשי דוקא משי פוטר ולא צמר, ובת״ה כ׳ דנהיגי עלמא לעשות צמר למשי עמ״ש סי׳ ח׳ סי״ב:
(ג) אלא במינם וכו׳. הטעם כתב הלבוש דכתיב הכנף בהא משמע ממין כנף וכו׳, ולא כן פירש רש״י בפרק במה מדליקין דף כ״ז אלא הכנף כולה מיותר דהא כתיב על כנפי בגדיהם, והוה ליה למיכתב ונתנו על הציצית פתיל תכלת. ועיין בתוס׳ מנחות דף ל״ט דיבור המתחיל אף וכו׳. כתב עולת תמיד זה לשונו ובספר כנסת הגדולה כתב בשם רדב״ז בטלית של צמר והערב משי או איפכא דפטור מן התורה וחייב מדרבנן אפילו אם הרוב צמר, ומסיק בשם הר״מ מרוטנבורג דאין לטלית כזה תקנה, ולכן למעשה צריך עיון, עד כאן לשונו. ועיינתי בתשובת רדב״ז גופיה סימן קצ״ט וראיתי דטעמו דהגהות מיימוני כתבו בשם הר״מ דאין צמר ופשתים פוטר בשאר מינים, אלא צמר ופשתים יחדיו, אבל צמר לחוד אינו פוטר. ולכן אין לטלית זה תקנה דציצית של צמר לחוד אינה פוטר, ושל משי נמי אינו פוטר משום דשתי צמר. ולפי זה לא דק עולת תמיד שהניחו בצריך עיון דהא בסימן זה כתב הוא גופיה דלא קיימא לן כהגהות מיימוני, אלא צמר לבד נמי פוטר בכל מינין, ואם כן יש לטלית זה תקנה גמורה בציצית של צמר, גם השולחן ערוך ולבוש פסקו בסתם דצמר פוטר בכל המינין. אלמא דלא סבירא להו כהר״מ, וכן כתב להדיא בבית יוסף. ועוד תמיה גדולה בעיני על הגהות מיימוני שכתב כן בשם מהר״מ מרוטנבורג, וכן כתבו האגור ותרומת הדשן בשמו והביאו בית יוסף, הא בתשובת מהר״מ מרוטנברג סימן תמ״ד כתב זה לשונו וציצית של פשתן בטלית של שיראין לא מהני דאין זה הכנף מין כנף והתורה אמרה פתיל תכלת דהיינו צמר, אבל ציצית לא אמרה תורה. והא דאמר גדילים תעשה לך מהן היינו ביחד שני חוטי תכלת, אבל היכא דאי אפשר להטיל שניהם יחדיו כגון לדידן, אין לעשות ציצית אלא או צמר דכתיב פתיל תכלת או ממינו כדכתיב הכנף מין כנף, עד כאן לשונו. הרי להדיא דסבירא ליה דצמר פוטר בכל המינין משום דכתיב פתיל תכלת, והא דסבירא ליה דאין פוטרים אלא יחדיו היינו בפשתן שאין הפשתן פוטר אלא במינו היינו ציצית פשתן לבגד פשתן או אפילו למין אחר כגון משי אם הציצית הם צמר ופשתן יחדיו, אבל לדידן לא מהני פשתן אלא לפשתן אבל צמר פוטר בכל המינין, וזה מן התימא על גדולים אלו. ובתשובת מהר״ם זה נתפקחו עיני בדברי הטור במה שכתב בשם סמ״ק נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן בשל משי על כרחך דסבירא ליה לחוש לדברי מהר״מ הנזכר לעיל דאין פשתן פוטר בשאר מינין, אלא צמר ודאי פוטר משום דכתיב פתיל תכלת, ולכן פסק הטור נמי דפשתן פוטר בשל פשתן והיינו מדכתיב הכנף מין כנף. והבית יוסף והב״ח האריכו מאוד בפירושים רבים דחוקים עצומים בדברי הטור והניחו לי מקום. העולה לדינא בטלית הנזכר לעיל שיעשה דוקא ציצית של צמר, אבל של משי אינו פוטר אף שרובו משי דשתי בלא ערב או איפכא אינו בגד, מיהו אף שעירב צמר ומשי ועשה מהם בגד אזלינן ביה בתר רובא. ואם רוב צמר הוי ככולו צמר ואם משי הוי ככולו משי. וטלית שמעורב בפשתן ומשי או שאר מינים אין לו תקנה כלל:
(ד) [לבוש] וציצית לבן וכו׳. לא שהיו צריכין לזה, אלא רשאין קאמר בהכי. ומה שכתב וכן משמע ב׳ חוטין לבן של צמר עם ב׳ חוטין של תכלת בבגד פשתן וכו׳ פירוש דכיון דצריך צמר לתכלת לבן נמי כשר, משום הכי הוי כל שכן וכדלקמן לסברת יש אומרים דהך שרי דוקא. ומה שכתב דבזמן הזה שאין לנו תכלת לא אלים מקצת עשה לדחות שעטנז וכו׳ לא ידעתי אמאי לא נקט טעמא משום דריש לקיש בהתכלת דף מ׳ דאמר כל מקום שאתה מוצא לא תעשה ועשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה. והכא נמי בזמן הזה שאין לנו תכלת יכולין אנו לקיים את שניהם, ולכך אין עשה דוחה לא תעשה. וזו הסברא כתב בעצמו בשם היש אומרים. ואין להקשות דאם כן בזמן תכלת נמי היה למשרי להך סברא קמא. יש לומר דסבירא ליה הואיל ותכלת צריכין להטיל אגב שאני וכן משמע בש״ס. ומה שכתב ויש אומרים דאפילו וכו׳ כתב מלבושי יום טוב לא ידעתי מאן נינהו הני יש אומרים ואדרבה בש״ס איפשט איבעיא דאף פשתן בשל צמר שרי, עד כאן. ועתה מצאתי להדיא בבית יוסף סימן י״א בדף י״ד ע״ב בשם הרמב״ם שפסק ופירש טעמא משום דלא קיימא לן בפשיטות איבעיא הנזכר לעיל, עיין שם, וזה מן התימא על הגאון מלבושי יום טוב. ויש אומרים דגם וכו׳ כתבתי באליהו זוטא לשון מלבושי יום טוב זה לשונו, היינו הא דריש לקיש ומשמע לי דאין כאן פלוגתא אלא דעיקר הדין דמן התורה הוא כסברא קמא, וכדאמר רחבה בש״ס אלא דאמרינן שאין לעשות כן משום הא דריש לקיש דיכול לקיים שניהם. ולא הוה ליה לכתוב בשם יש אומרים אלא הוה ליה למימר זהו דין תורה, אבל חכמים זכרונם לברכה אמרו דגם בזו וכו׳ עד כאן לשונו. ולעניות דעתי כיוון לפירוש ראשון שפירש בית יוסף שם כדברי רמב״ם דמפורש שם דמדאורייתא קאמר. ולמלבושי יום טוב אישתמיט כל דברי בית יוסף שם:
(א) לבגד משי. עיין תשובת הרשב״א סי׳ תקנ״א. ועיין בס׳ אליה רבה מה שהביא בשם שו״ת הרדב״ז. ומהר״ם מרוטנבירג כמה דינים מזה ובטלית של צמר והערב משי או איפכא ע״ש:
(י) מ״א סק״ג דבמשי דוקא משי וכו׳ דעת הגה״מ הובא בב״י דס״ל הא דאמר בש״ס צמר ופשתים פוטרים בין במינם בין שלא במינם היינו דוקא צמר ופשתים יחדיו ע״ש ממילא בזה״ז דליכא תכלת וא״א לעשות מכלאים א״כ במשי דוקא משי פוטר:
(ב) ס״ק ג׳ דוקא משי פוטר. ועיין בב״ח שחושש לדעת הגמיי׳ בשם מהר״ם דצמר ופשתים דוקא פוטר בשאר מינים והיינו דוקא בזמן דאיכא תכלת וגם של משי אין לעשות בשל משי דבעל העיטור ס״ל דהכנף מין כנף אפתיל תכלת דלבתרי׳ קאי דהיינו שיהיו הלבן מין כנף וממין תכלת דוקא שהוא של צמר וא״כ אין זה רק בבגד צמר אבל שאר מינים אין תקנה כ״א בצמר ופשתים יחדיו. וא״כ שאר מינים אין בהם תקנה בזה הזמן דליכא תכלת:
(ט) של שאר וכו׳ – דין זה קאי בין למ״ד שאר מינין דאורייתא או דרבנן:
(י) אלא במינם – ואם היה השתי ממין זה והערב ממין אחר פשוט דאין לטלית זו תקנה אלא בציצית של צמר דהוא פוטר בכל הבגדים או בציצית של פשתים במקום הדחק וכנ״ל:
(יא) כגון משי – וכ״ז דוקא אם המשי היה טווי ושזור לשם ציצית דבלא״ה לא:
(יב) לבגד משי – ואפילו אם תחתיו היה תפור בצמר או פשתים או מין אחר אזלינן בתר עליון דהוא עיקר הבגד וכדלקמן בסי׳ יו״ד במ״א סק״ה:
(יג) אין פוטרין – וטלית שהשתי הוא ממינו והערב הוא מצמר או להיפך יטיל בו ציצית של צמר דוקא דהוא פוטר בכל המינים ולא משאר מינים אפילו אם רובו היה משאר מינים דשתי או ערב לחוד לא חשיב בגד וכנ״ל בסק״א. ואפילו אם לא מינכר חוטי הצמר בפני עצמו כגון שעירב מחוטי הצמר מעט בשתי ובערב ולא ניכר מקומו איה אפ״ה נראה דטוב יותר לעשות ציצית מחוטי צמר כי י״א דחוטין חשיבי ולא בטלי. וטוב יותר שיעשה הטלית כולו של צמר בלי תערובות כלל של שאר מינים ובזה יתנאה למעלה. וטלית שהוא מעורב בצמר גפן ופשתים אין לטלית זו תקנה אם לא בשעת הדחק יעשה בו ציצית של פשתן וכנ״ל בסוף סק״ח:
(ז) [סעיף ג׳] ציצית של שאר מינים אין פוטרין אלא מינם כגון משי לבגד משי, כתב הברכ״י אות ב׳ בשם תשו׳ מהר״מ פרובינצאל כ״י וז״ל הואיל דהציצית לטלית צריך טויה לשמה נ״ל פשוט בציצית של משי צריך זריקתן לשמה שכן הזריקה במשי כטויה בצמר לפיכך נ״ל שאין להטיל ציצית של משי בטלית אלא ממשי שזרקה ומשכה אותו ישראלית לשמו ומי שאין לו משי נמשך לשמו כאמור אינו די במה שמשזר חוטין הרבה יחד לשם ציצית דטויה לחוד ושזירה לחוד לפיכך יטיל בטלית של משי ציציות של צמר הטווי לשמו ואין לחוש מפני שאינן ממין הטלית שציציות של צמר פוטרין במינן ושלא במינן גם לא יועיל במשיכת המשי לדעתי שיתעסק ישראל מעט כדרך שדי בעורות שמתקנן נכרי מפני שהעור נתקן כולו בבת אחת ומעשה ישראל בתיקון מועיל לכולו אבל הטויה והמשיכה נעשית בטווי ובנמשך ממנו מעט מעט והיה כאלו נעשה קצתו ע״י עכו״ם וקצתו על ידי ישראל שהנעשה על ידי ישראל לשמו כשר והנעשה על ידי עכו״ם פסול עכ״ל וכתב עליו הברכ״י שם דאף שהתה״ד סי׳ מ״ד כתב וז״ל דהרוצה לעשות ציצית של משי יזהר שלא ליקח החוטין כמו שהן טווין ושזורין מן החנות של עכו״ם דבעינן טווי ושזור ע״י ישראל לשמן אלא יקח לשון של משי מן החנות וע״י ישראל יטוה וישזור עכ״ל הרי שלא הצריך התה״ד זריקה והמשכת המשי לשמה הן אמת שדברי מהר״מ הנז׳ נראין נכונין בטעמם שהזריקה וההמשכה במשי היא כטוויה בצמר עכ״ל והב״ד סי׳ בי״ע אות ז׳ וכתב כי מזה אזהרה שמענו להנוהגים להתעטף בטלית של משי כגון בני איטאליא שרובם נהיגי בטליתות של משי שיש להם ליזהר זהירות גדולה בציציותיו שאם הם של משי לא יהיו אלא ממשי שנזרק ונמשך ע״י ישראל לשם ציצית והם יקחו חוטין אף שישזרם לשמם הם פסולים כיון שלא נזרקו ונמשכו לשמן ונמצאים מתעטפים בטלית בת ד׳ כנפות בלא ציצית, ועוד אחרת שמברכים בהתעטפם ברכה לבטלה ועוברים על שני איסורים איסור לבישת טלית בת ד׳ כנפות בלא ציצית ואיסור ברכה לבטלה דעובר משום לא תשא. כי על כן יש להם ליזהר מאד בזה שלא להטיל בטלית של משי אלא מצמר טווי לשמן או ממשי הנמשך והנזרק ע״י ישראל לשמן עכ״ל. וכ״כ הרב בן א״ח נר״ו שם אות א׳ טלית של משי אם לא מצא לו ציציות של משי מתוקנים כהלכה ע״פ סברת מהר״מ אז יניח בזה הטלית של משי חוטין של צמר רחלים אבל הוא גרוע מטלית של צמר גפן מכח החוטין שצריך לתלות בו עי״ש שסיים אע״ג דאיכא פלוגתא בזה לא ק״ל כוותייהו להלכה בזה. ועיין בדברינו לעיל או׳ ה׳:
(ח) שם וצמר גפן לצמר גפן, ואה עשה טלית מצמר גמלים צ״ע אם מותר לתת בו ציצת ממנו דלא הוכשר למלאכת שמים רק מין טהור, הרב מלבי״ם והביאו מסגרת זהב על קי׳ הש״ע סי׳ ט׳ אות ז׳:
(ט) ירא שמים יעשה חקירה בטליתות כי יש שנראים של צמר רחלים והם צמר גמלים ויש שהשתי צמר והערב משי והם גרועים משל מינים לגמרי חסד לאלפים אות ד׳ וכ״כ רב חביב״א בן א״ח נר״ו שם אות ב׳:
ו) שם אבל שלא במינם אין פוטרים. כתב בה׳ עיקרי הד״ט סי׳ ב׳ אות ע״ז בשם מ״וק במקום שאין ציצית של צמר מצוי ויש לו בגד משאר מינים ואינו מוצא מימינו של בגד הכי עדיף משיתבטל ממצות ציצית ודלא כמרן בש״ע עכ״ל והב״ד סי׳ בי״ע או׳ ד׳ וכ׳ דס׳ מו״ק אינו מצוי אצלו לראות ראיותיו וכחו גדול לחלוק על מרן הש״ע וסיים שאין לנו לזוז מפסק הש״ע ולא יתעטף בטלית שהציצית אינו מימינו או מצמר ופשתים ואפי׳ בשעת הדחק ודלא כהרב יעב״ץ ז״ל בעל ס׳ מו״ק עי״ש, ואנחנו זכינו בס״ד לראות את ס׳ הנז׳ לראות הדברים בשורשן וראינו דשקיל וטרי בהאי מלתא ובסוף דבריו כתב וז״ל וקרוב הדבר בעיני מיהא פשיטה לי דלא מצי לברך עליה דסב״ל וצ״ע עדיין עכ״ל, וצ״ע על הרב הנז׳ דלא העתיק מ״ש בסוף דבריו דלא יברך. מיהו לענין דינא אין לזוז מדברי מרן ז״ל ואין ללבוש טלית כזה אפי׳ בלא ברכה משום איסור דאסור ללבוש בגד בת ד׳ כנפות בלא ציצית וכמ״ש בי״ע:
(יא) מי שתפר אימרא של טלית מבגד צמר גפן בחוטי פשתן מותר להטיל בו ציצית של צמר ולא גרע מעורות התפורים בפשתן שהתירו הפוסקים לתפור תחת מלבוש צמר אף שלא במקום מצוה ואעפ״י שחוט קנבוס נכרך על חוטי פשתן ומתחבר לבגד צמר עיקרי הד״ט סי׳ ב׳ או׳ מ״ז בשם שאילת יעב״ץ סי׳ ל״ב, מחב״ר אות ה׳ והביאו שע״ת אות א׳ וכתב שיש להחמיר קצת בזה שמא ישאר חוט של פשתן תלוי ויסברו דשל פשתן כשר לציצית עיין בסוף סי׳ ט״ו בהגה, ועיין זכ״ל ח״א מע׳ הטית שכתב בשם אורחות יושר דף קט״ז דהוא ז״ל כתב בפשיטות דאם תופרין הגדיל בפשתן לכ״ע אסור אלא אפי׳ שאר הטלית אם תופרין אותו בפשתן אסור יעו״ש:
(ח) אין פוטרין – כפי שראינו בסעיף הקודם, חוטי ציצית מצמר או מפשתים פוטרים בכל הבגדים, וכן בכל בגד מותר להטיל ציציות העשויות ממין הבגד עצמו.
אבל שאר מינין כגון של משי או צמר גפן אינן פוטרין אלא אם כן יהא הציצית ממין הטלית.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) אבל שאר מינים כגון כו׳ כרבא דרמי כתיב הכנף משמע מין כנף וכתוב צמר ופשתים ומשני צמר ופשתים פוטרין כל המינים שאר מינים דוקא מין כנף בעינן:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהאשל אברהם (אופנהיים)לבושי שרדיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ד) אִם הֵטִיל בַּטַּלִּית שֶׁל שְׁאָר מִינִים קְצָת צִיצִיּוֹת מִמִּינוֹ, וּקְצָת מִצֶּמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ.
באר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבדגול מרבבהלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(ה) תרומת הדשן
(ו) יש להסתפק – כי אין כאן מין כנף וגם לא גדילים תעשם לך מצ״ו.
(ד) ממינו. וטלית שהשתי של צמר וערב משי או איפכא פטורה מן התורה וחייבת מדרבנן אפי׳ אם הרוב צמר, ול״ד לטרף זה בזה [רדב״ז ז״ל סי׳ קצ״ט] וסוף דבריו שלדעת הר״מ מרוטנבור״ק אין לטלית זו תקנה, ומזה הטעם נהגו באשכנז איסור גמור בבגד שהוא מעורב בצמר גפן ופשתן מ״מ לדעת המקילין לעשות טלית של משי יטיל חוטין של צמר ולא של משי ולא יסמוך ע״ז רק יעשה טלית קטן שכולו צמר מלמטה כדי לצאת בו ובזה יתנאה למעלה [ע״ש סי׳ רמ״ד ובהג״מ ד״ב ע״א ע״ש]:
(ה) יש להסתפק בו. דלא הכנף מין כנף הוא ולא גדילים תעשה לך מהם אינם לגמרי כן כתוב בת״ה ולשיטתי׳ אזיל דסבר דשאר מינין מדאורייתא וכדרבא אבל לר״נ דשאר מינים דרבנן למה יגרע כשמטיל בו קצת ציצית דאורייתא וע׳ ברא״ש בשם בעל העיטור דסובר דמדאוריי׳ בעי צמר ואפ״ה בשיראין לא בעי כלל דנפטרי בכל דהו ע״ש ואם כן צ״ע על הרב״י דבס״א פסק שהם מדרבנן והכא כתב דיש להסתפק בו וצ״ע:
(ג) להסתפק בו – כי אין כאן מין כנף וגם לא גדילים תעשה לך מהם אינם לגמרי. עיין מ״א:
(ב) דס״ל שאין צמר פוטר בשל משי ובעינן דוקא מין כנף:
(ג) פירוש אפילו בטלית של פשתן:
(יא) סק״ד לטלית זו תקנה. ר״ל דעת הגה״מ הנ״ל דאז אין לו תקנה דצמר אין פוטר למשי ומשי אין פוטר לצמר (פשתן) בלא״ה א״א לכן אין לו תקנה וסיים מ״מ לדעת המקילין ר״ל שנוהגין דלא כב״ח שהביא בס״ק הקודם גם בזה יעשה ציצית צמר אבל משי לא יעשה כיון דבטלית מעורב צמר ואין משי פוטרו:
(יב) ס״ק ה׳. ועיין ברא״ש בשם בעל העיטור דסובר. דס״ל פשתן אינו פוטר אפילו בפשתן. ובעינן דוקא צמר והא דאמר בש״ס בשיראין או צמר או פשתן. היינו למ״ד דשיראין מדרבנן הלכך פטרי בכל דהו אבל טלית דאורייתא לא מפטר בלא תכלת או צמר לבן במקומו עכ״ל בעה״ע ובזה יובנו לך דברי המג״א:
(ב) שם ס״ק ד׳ מ״מ לדעת המקילי׳ לעשות קאי אמ״ש תחלה דשתי צמר וערב משי דאין לו תקנה לדעת הר״ם והוא דעת הי״א שבמג״א ס״ג דצמר ופשתים יחד הוא דפוטר באינו מינו. ע״ז כ׳ להמקילי׳. ר״ל שמקילי׳ לעשות ציצית צמר למשי דאין חוששי׳ לדעת הר״ם כמ״ש המג״א ס״ג דנהיגי עלמא כן ליטול חוטי צמר ולא משי דהמשי לא יפטור את השתי צמר. כנלפ״ד פשוט. דלא כמחצית השקל. וכל דבריו בזה תמוהים:
(ג) שם ס״ק ה׳ וע׳ ברא״ש בשם בעל העיטור כצ״ל:
(ג) ס״ק ד חוטין של צמר ר״ל בנידון דהרדב״ז שהשתי של צמר כו׳ יטיל של צמר דאע״פ שהערב משי הא נוהגין לעשות גם למשי צמר:
(ד) ס״ק ה ועיין בהרא״ש בשם בעל העיטור כצ״ל ור״ל טלית שחיובו מדאורייתא בעי להטיל צמר צבוע לבן ובשיראין ס״ל דאין חיוב רק מדרבנן. הלכך סגי אף בפשתן לחוד ע״ש דאשר״י דמפרש דאם אין לו תכלת מטיל לבן היינו לבן של צמר דוקא שהוא ממין תכלת. אבל לבן של פשתן לא רק דשיראין שהם מדרבנן לר׳ נחמן לדידיה אמרינן או צמר או פשתים דבדרבנן מפטרי בכל שהוא:
(ה) (שם) לא בעי דאפטרי כצ״ל:
אם הטיל וכו׳ קצת ציצית וכו׳ – נ״ב: נראה דה״ה נמי מקצת ציצית של צמר ומקצת של פשתים נמי אין להטיל דמה לי זה או זה דבעינן כולהו מחד מין דהרי כנף מין כנף נמי פוטר ואעפ״כ לא מהני בצירוף צמר או פשתים ה״ה נמי מקצת צמר ומקצת פשתים לא מהני ובפרט לדידן כיון דאין לנו תכלת א״כ אין פשתן וצמר פוטרים רק מכח הכנף מין כנף לכך בעינן כולהו מחד מין וכן פסקתי לדינא וז״ב לפענ״ד ואין פנאי להאריך בזה כעת אולי יזכיני ד׳ בזמן אחר לבאר יותר ודו״ק:
(יד) יש להסתפק – כי אין כאן מין כנף וגם גדילים תעשה לך מהם אינם לגמרי ועיין בארצות החיים שכתב דאם עושה שני חוטים ממינו ושני חוטים מצמר שפיר דמי עי״ש מילתא בטעמא:
(יב) [סעיף ד׳] אם הטיל וכו׳ קצת ציצית ממינו וכו׳ טלית שהשתי צמר והערב משי או אפכא פטורה מן הציצית מן התורה וחייבת מדרבנן אפי׳ אם הרוב צמר ולא דמי לטרף צמר ודבר אחר דאזלינן ביה בתר רובא הרדב״ז ז״ל סי׳ קצ״ט, וכתב בסוף דבריו שלדעת הר״ם מרוטנבורג אין לטלית זו תקנה ומזה הטעם נהגו באשכנז איסור גמור בבגד שהוא מעורב מצמר גפן ופשתים מ״מ לדעת המקילים לעשות טלית של משי יטיל חוטים של צמר ולא של משי ולא יסמוך על טלית זה אלא יעשה לו טלית קטן שכולו צמר מלמטה ויתנאה בזה מלמעלה יעו״ש, ועיין בס׳ הנז׳ סי׳ רמ״ד, כנה״ג בהגב״י והביאו מ״א ס״ק ד׳ ר״ז אות ה׳ הנה מ״ש בשם הר״ם דאין לטלית זו תקנה הוא דעת מהר״ם שהבאנו לעיל אות ה׳ דס״ל דלדעת רבא בזה״ז דליכא תכלת לא פטר צמר או פשתים בשאר מינים אלא במינם דוקא וכבר כתבנו לעיל דיר״ש יחמיר לעצמו לאצולי נפשיה מפלוגתא וא״כ גם כאן יזהר שלא ליקח טלית כזה, ומ״ש דלדעת המקילים לעשות טלית של משי ר״ל ולהטיל בו ציצית של צמר (ועיין ר״ז ופרמ״ג א״א) והוא סברת מרן ז״ל ודעמיה דציצית של צמר ופשתים פוטרים בכל המינים גם כאן יטיל של צמר דפוטר ממ״נ ולא של משי דאיך יפטור לצמר שמעורב בו, ועיין בדברינו לעיל אות ז׳ שכתבנו דיכול ליתן בטלית של משי ציצית של צמר אם כן גם כאן יכול ליתן אלא שהוא גרוע עי״ש.
(יג) שם יש להסתפק בו, עיין מ״א ס״ק ה׳ שכתב וזה הספק ניפל לסברת רבא דאית ליה שאר מינים חייבים מדאורייתא אבל לרב נחמן דשאר מינים דרבנן למה יגרע כשמטיל בו קצת ציצית דאורייתא וא״כ צ״ע על הרב״י דפסק שהם דרבנן והכא כתב דיש להסתפק בו עי״ש אבל המו״ק כתב דכי היכי דאיכא לספוקי לדברי הפוסקים כרבא ה״נ איכא לספוקי לדברי הפוסקים כר״נ ונתן טעם לדבר עי״ש וסיים וז״ל ושפיר עבד הרב״י בש״ע דחייש לה אף לשטתיה וזה ברור בעיני עכ״ל וכ״כ עו״ת אות ד׳ וז״ל ונראה מדברי המחבר גם לפ״ד דס״ל דשאר מינים אין חייבים רק מדרבנן אפ״ה אין לעשות באופן זה עכ״ל, וכ״כ מאמ״ר אות ג׳ וכ״כ פרמ״ג א״א סק״ה, וכ״מ מדברי השו״ג אות ח׳:
(יד) שם יש להסתפק בו, פירוש וכיון דספק הוא אם פטרוהו ציציות אלו להטלית הזה אם לא פטרוהו אסור להתעטף בטלית זה דשמא אין אלו פוטרין אותו ונמצא לובש טלית בת ד׳ כנפות בלא ציצית עיין בס׳ פרי צדיק בחי׳ הלכות ציצית, וכיון שכן אפי׳ בשעת הדחק שאין ציצית אחרים מצויים רק אלו לא יתעטף בטלית כזה משום ספק איסור לבישת טלית בת ד׳ כנפות בלא ציצית. סי׳ בי״ע או׳ ה׳:
(ט) יש להסתפק בו – כלומר: כאשר הטיל בחלק מהכנפות חוטי ציצית ממין הבגד, ובחלק אחר – חוטים מצמר או מפשתים. מקור הדברים הוא בגדול אחד שהקפיד להטיל על בגד המשי שלו בשלוש כנפות ציציות משי, ובכנף אחת ציצית צמר1. ונראה להסביר טעמו, שכמו שבמקור הדין היו שני מיני חוטים, אחד ממין הבגד ואחד מצמר הצבוע תכלת, כך ראוי לעשות היום בשאר מינים – להטיל שני מיני ציציות כדי להזכיר את שני החלקים של המצוה. אך יש מקום להסתפק בכך, שמא בזמן שאין לנו תכלת אין מקום לשני סוגי ציציות, ויש להטיל רק ממינו או מצמר. ובגלל שהדבר נשאר בספק – אין לעשות כך ולהיכנס לחשש שמא קיים את המצווה בצורה שאינה נכונה.
1. לשון הבית יוסף: ״וכתוב עוד בתרומת הדשן שראה חד מרבוותא דהוה ליה טלית של משי מצוייצת בשלש ציציות של משי וחד של צמר״.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבדגול מרבבהלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ה) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת הַצִּיצִיּוֹת מִצֶּבַע הַטַּלִּית וְהַמְדַקְדְּקִים נוֹהֲגִים כֵּן. {הַגָּה: וְהָאַשְׁכְּנַזִּים אֵין נוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת הַצִּיצִיּוֹת רַק לְבָנִים אַף בִּבְגָדִים צְבוּעִים וְאֵין לְשַׁנּוֹת (ת״ה סִימָן מ״ו).}
באר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ו) רמב״ם בפ״ב מהל׳ ציצית
(ז) מצבע הטלית – הביא ב״י בשם תו׳ משום זה אלי ואנוהו.
(ח) אף בבגדי׳ צבועי׳ – מ״מ ראוי למדקדק לעשות דוקא ד׳ כנפות או טלית קטן לבן כדי שיהיה יוצא ידי הכל כשיעשה הציצית לבנים.
(ו) מצבע הטלית. וכתב ב״ח ולכן יש לעשות הטלית לבן, ובסי׳ כ״ד כתב משום ודכתיב לבושיה כתלג חיור:
(ד) הגה ש״ע והאשכנזי׳ אין נוהגים לעשות ציצית רק לבנים. הגה ע״ז ולאפוקי נפשיה מפלוגתא יעשה ג״כ טלית קטן מתחת למדיו מצמר לבן כדי שיהיו הציצית לבנים ויהיו מצבע הטלית כנ״ל והטעם שהציצית צריכין שיהיו לבנים לפי שאמרו חז״ל מלמד שנתעטף הקב״ה כש״ץ והיינו בטלית של ציצית ומצינו אצלו ית׳ כתיב לבושי׳ כתלג חיור א״כ גם הציצית יהיו לבנים כנ״ל:
(ה) מצבע וכו׳. כתב הט״ז מכל מקום ראוי למדקדק לעשות דוקא ארבע כנפות או טלית לבן כדי שיהיה יוצא ידי הכל כשיעשה ציצית לבנים וזה לשוני באליהו זוטא וזקני הגאון ז״ל היה רגיל בארבע כנפות מצבע שקורין בלאב וציצית לבנים, וכמדומה שטעמו זכר לתכלת עד כאן לשוני. ומזה תראה שאין חילוק בין שבת לחול וכן באמת היה לזקיני בשבת כמו בחול ולאפוקי מקיצור של״ה שכתב בזה משמי מה שלא עלה על לבי:
(ד) רק לבנים – אף בבגדים הצבועים ואין לשנות כצ״ל. וכ׳ ט״ז מ״מ ראוי למדקדק לעשות דוקא ד׳ כנפות או טלית לבן כדי שיהא יוצא ידי הכל כשיעשה הציצית לבנים ע״ש:
(ו) סעי׳ ה י״א כו׳ – מ״א ב׳ וכפירש״י שם וד״ה מיתבי וכ״כ הרמב״ם:
(ז) והאשכנזים כו׳ – כמ״ש ל״ח ב׳ מידי ציבעא כו׳. וראב״ד מתרץ בהשגות דלא פריך אלא לענין הקדמה וע׳ תוס׳ שם ד״ה מידי כו׳ ושם מ״א ב׳ ד״ה אין כו׳:
(ב) רק לבנים. עבה״ט וכ׳ ביש״ש ריש יבמות שאין לעשות טלית גדול מצבע ירוק לכבוד י״ט אלא כאשר נהגו בטלית לבן ואף בטלית קטן יש מקפידין דוקא בלבנים ויש לנהוג שלא לעשות שום תפירה בטלית רק בחוטים לבנים וכן העטרה שעושים למעלה אין לעשות אלא מדבר לבן ע״ש:
(טו) מצבע הטלית – משום זה אלי ואנוהו ויש מפרשים משום דבעינן בזה ממין הכנף:
(טז) אף בבגדים צבועים – מ״מ ראוי למדקדק לעשות דוקא ד׳ כנפות או ט״ק לבן כדי שיהיה יצא ידי הכל כשיעשה הציצית לבנים גם משום דכתיב ולבושיה כתלג חיור ומה ששפת הבגד כעין תכלת בטליתות שלנו בתר עיקר הבגד אזלינן:
(טו) [סעיף ה׳] י״א שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית וכו׳ וכתב הב״ח ולכן יש לעשות הטלית לבן, מ״א סק״ו, וכתב מחה״ש כדי לצאת ידי שניהם שיהיו הציציות לבנים וגם מצבע הטלית, וכ״כ פרמ״ג. א״א סק״ו. ח״א כלל י״א אות י״א:
טו) ועוד כתב המ״א טעם אחר משום דכתיב לבושיה כתלג חוור ופירש המחה״ש מטעם והלכת בדרכיו להדמות אליו ית׳ דאמרינן ויעבר ה׳ על פניו אר״י אלמלא מקרא כתוב א״א לאומרו מלמד שנתעטף הקב״ה בטלית כש״ץ ואמר כשיעשו בני לפני כסדר הזה אני מוחל להם וכתיב לבושיה כתלג חוור א״כ טליתו כ״י לבן עכ״ל וכתב ר״ז אות ט, ראוי לכל מדקדק במעשיו לעשות ג״כ הטלית קטן וגדול לבנים כדי שיהיה יוצא לדברי הכל כשיעשה הציצית לבנים, וכ״כ שע״ת אות ד׳ בשם יש״ש ריש יבמות שאין לעשות טלית לכבוד יו״ט מצבע ירוק רק מצבע לבן דאפי׳ בטלית קטן יש מקפידים דוקא בלבנים, וכ״כ כר״ש בשם הנז׳ וכ״כ הרב בן א״ח נר״ו שם אות י״א, אבל מה שמשימים בשפת הבגד כעין תכלת אין קפידה דבתר עיקר הבגד אזלינן, פרמ״ג שם, בן א״ח שם, והחס״ל אות ג׳ כתב דנכון ליזהר אפי׳ בחוטי תפירת האימרא וכדומה יהיו לבנים וסימניך והיה העטופים ללבן. וכ״כ ברכ״י בשיו״ב אות ב׳ בשם מהרש״ל, וכ״כ שע״ת שם בשם הנז׳ וכ״כ כר״ש בשם הנז׳ ועיין בדברינו לעיל סי׳ ח׳ או׳ ס״ג:
(י) מצבע הטלית – משום שהמילים ״ציצית הכנף״ מלמדות לא רק שהחוט צריך להיות מאותו בד של הבגד, אלא אף שהוא צריך להיות מאותו צבע1.
1. ואמנם נקראים חוטים אלו ״לבן״, אולם איו מצווה שיהיו לבנים, אלא ״וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו״ (רמב״ם תחילת הלכות ציצית). ועוד, שסתם בגדיהם היו לבנים.
וכתב הרמב״ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית, אם הוא אדום יעשה הציצית אדום, ואם הוא ירוק יעשה הציצית ירוק, וכן פירש רש״י. ור״י פירש שאין צריך.
(ג) וכתב הרמב״ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית וכו׳ בפ״ב מהל׳ ציצית וכן פירש״י בפרק התכלת (מנחות מא:) אהא דתניא טלית אין פוטר בה אלא מינה אם אדומה היא יטיל שני חוטין אדומים וב׳ חוטין תכלת וכן שאר גוונים והרב מהר״י ן׳ חביב ז״ל כתב על דברי רבינו כשנדקדק בלשון הרמב״ם לא נמצא בו מ״ש הרב בשמו ואעתיק פה לשונו אות באות טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה או משאר צבעונין עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה אם ירוקה ירוקים אם אדומה אדומים היתה כולה תכלת לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור מפני שנראה כתכלת וכורך על הכל חוט אחד תכלת כדרך שעושה בשאר ציציות שאינם צבועים ע״כ כשנעריך סוף המאמר עם תחלתו יראה לי שעיקר כוונת הרמב״ם להזהיר בטלית שכולה תכלת שלא יהיו הציציות כולם מצבע תכלת או מצבע שחור הדומה לתכלת רק שיהא הלבן שבה לבן כמות שהוא או צבוע ירוק או אדום אמנם בטלית אדומה או ירוקה עושה לבן שבה אם ירצה מאותו צבע עצמו ואם לא צבעו כלל אלא שהניחו לבן כמות שהוא הוא טוב כי לא כיון הרמב״ם באומרו עושה לבן שבה כעין צבעה לומר שצריך דוקא כעין צבעה אלא לומר שרשאי לעשותה כעין צבעה מה שאין רשאי לעשות כן בטלית שכולה תכלת אלא מן ההכרח צריך שיהא בציצית ב׳ גוונים האחד פתיל תכלת השני חוטי לבן כמות שהן או צבועים ירוקין או אדומים והרי הרמב״ם כתב בתחלת פ׳ ראשון לשון זה ענף שעושין על הכנף ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו׳ וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצבעו ע״כ ואם כוונת הר״מ כמו שהבין ממנו בעל הספר שצריך מן ההכרח לצבוע הציציות מצבע הטלית איך הניח יסוד הרמב״ם שאין אנו מצווין לצבעו ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן זה ועם כל זה כוונתי לומר שאין אנו מוכרחים להבין בדברי הרמב״ם דין זה שיהא מוכרח לעשות הציצית מצבע הטלית ועל כל פנים לא דקדק הרב בעל הספר בהעתקתו כוונת הרמב״ם באמרו בשמו סתם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית שהיה לו לפרש זולת כשיהיה צבע הטלית תכלת כי בודאי יש מקום לטעות בזה למי שלא יעיין דין זה בספר הרמב״ם ז״ל ועתה שאין לנו תכלת העושה טלית תכלת יעשה כל הציציות לבן ולמה לא יעשה כן שיהיה הטלית ירוק או אדום שיהא כל הציצית לבן ובזה נסכים עם סברות רבים מהפוסקים שאמרו שאין לחוש שיהו הציצית מצבע הטלית עכ״ל ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן בדברי הרמב״ם בהיות דבריו מבוארים שכיון למה שכתב רבינו בשמו שאילו היתה כוונתו כמו שפירש בו הרב הנזכר הו״ל להקדים היתה כולה תכלת לבן שלה משאר צבעונין למה שכתב טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכולי עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה ומ״ש בפ״א שזה הענף נקרא לבן משני שאין אנו מצווין לצבעו הדבר ברור שאין אנו מצווים לצבעו תכלת קאמר וכל שאר צבעונין מיקרי בשם לבן וכבר הרגיש הרב עצמו בזה ומפני כך כתב ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן וכיון שכן יש לתמוה אמאי מסכן נפשו לחלוק על פירוש רבינו בדברי הרמב״ם מאחר שרש״י סובר כן ושמא משום דסוגיין דעלמא שלא לצבען וגם כי הפוסקים לא כתבו כן טרח להעמיד דבריו כמותם ומ״מ מ״ש שלא דקדק בעל הספר באמרו בשם הרמב״ם סתם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית שהו״ל לפרש זולת כשיהיה צבע הטלית תכלת לעניות דעתי נראה שיפה דקדק בעל הספר דע״כ לא קאמר הרמב״ם אלא בזמן שהיה תכלת נוהג כדי שלא יהא נראה שלא הטיל לבן אלא תכלת לבד אבל האידנא דאין לנו תכלת אין חילוק בין צבע תכלת לשאר צבעונין והילכך טלית שכולה תכלת מטיל לה ציצית תכלת ושפיר דמי ואדרבא צריך הוא לעשות כן כדי שיהו הציצית מצבע הטלית כנ״ל. והתוספות הקשו על פירש״י מדאמרינן בריש ההוא פירקא מידי ציבעא גרים ותירצו דשמא משום זה אלי ואנוהו הוי והראב״ד תירץ בענין אחר ונראה מדבריו שגם הוא סובר שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית. אבל סמ״ג כתב דמדמקשי בגמרא (מ.) גבי סדין בציצית לא יהא אלא לבן יש ללמוד שהמטיל ציצית צבועים בטלית לבן אין לחוש דהא משמע שאינו חושש בצבע ועוד אומר בפ׳ התכלת (מנחות לח:) מידי ציבעא גרים ורש״י שפירש גבי טלית אין פוטר בה אלא מינה במין הצבע לא דק עכ״ל.
וכתבוהו הגה״מ בפ״ג וכתב רבינו הגדול מהרי״א ז״ל שמצא בתשובת הרשב״א שכתב על דין זה לא ראיתי לאחד מרבותי שחששו לזה כלל וכן נראה לי ע״כ וגם בת״ה סימן מ״ו כתב דלא נהגינן האידנא בשום מקום רק בציציות שהם לבינים ולא צבועים ואפילו בטלית קטן שהוא ממיני צבועים לא ראיתי מימי אחד שהיו מצוייץ רק בציצית לבן ולא צבוע ורבינו הגדול מהרי״א ז״ל כתב בשם בעל העיטור שציציות של לבן קודמין לכל הצבעונים באיזה צבע שיהיה הטלית שכשאמרו מין כנף שיהיה הציצית ממין הכנף סתם טליתות שלהם היו לבנים אבל אם אין לנו לבן אז צריך שיהיו הציצית מצבע הטלית ומ״מ כיון דהרמב״ם ורש״י סוברים שצריך שיהיו מצבע הטלית וגם התוספות והראב״ד נראה שאינם חולקין נכון ליזהר בדבר וכן ראיתי המדקדקים נוהגים לעשות הציצית מצבע הטלית:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) וכתב הרמב״ם כו׳ פ״ב דציצית כ״כ ומ״ש ור״י פי׳ שא״צ כ״כ גם הרשב״א ות״ה וב״ה שלבן קודם לכל הצבעונים וכן כתב רמ״א:
(ג) וכתב הרמב״ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית וכולי הכי משמע פשטא דסוגיא בפרק התכלת (מנחות מא:) דקאמרינן טלית אין פוטר בה אלא מינה וכמו שפירש״י אם אדומה יטיל בה ב׳ חוטין אדומים וב׳ חוטין תכלת אלא דקשיא מהא דאמרינן בר״פ התכלת מידי ציבעא גרים ובמרדכי הלכות קטנות תירץ דבשאר מיני בגדים דוקא כיון דלרבא דרשינן הכנף מין כנף כדתנא דבי ר״י השתא כיון דמדאורייתא אינו פוטר אלא במינן צריך שיהא ממש מינן דאף הצבע צריך שיהא כצבע הטלית ולא אמרו בגמרא מידי ציבעא גרים אלא בבגדי צמר ופשתים דתכלת פוטר בהן דכיון דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתול תכלת אלמא תכלת לאו מין כנף הוא ועוד תירץ דמדאורייתא ודאי לאו ציבעא גרים אלא מדרבנן משום זה אלי ואנוהו בעינן שיהו צבועין בצבע הטלית ונראה דמה שנהגו כל ישראל בטלית של צמר לבן הוא כדי לאפוקי נפשין מפלוגתא דרבוותא ולכן יש להזהר שלא לעשות לו טלית קטן מתחת למדיו מבגדי צבעונין או ועשה גם הציצית מצבע הטלית דאף ר״י לא אמר אלא שאינו צריך אבל אם צבען מצבע הטלית הוה מצוה מן המובחר ועוד דפשטא דתלמן דא משמע כפירוש רש״י והרמב״ם ושרי ליה מאריה להסמ״ג שכתב אפירוש רש״י לא דק גם לא כמ״ש הרב בהגהת ש״ע דהאשכנזים עושין ציציות לבנים אף בבגדים צבועים ואין לשנות עכ״ד דלפע״ד שינוי זה הגון הוא אלא מיהו בצינעא מתחת למדיו דלא ליתי לאינצויי כיון דלא נהגו לצבען ועיין בתה״ד סוף סימן מ״ו:
באר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ו) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת טַלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הֲלָכָה כֵּן יְרֵא שָׁמַיִם יֵצֵא אֶת כֻּלָּם, וְעוֹשֶׂה טַלִּית שֶׁל צֶמֶר רְחֵלִים שֶׁהוּא חַיָּב בְּצִיצִית מִן הַתּוֹרָה בְּלִי פִּקְפּוּק. {הַגָּה: וּמִיהוּ אִם אִי אֶפְשָׁר רַק בְּטַלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן מוּטָב שֶׁיַּעֲשֶׂה טַלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן וְצִיצִית שֶׁל פִּשְׁתָּן מִשֶּׁיִּתְבַּטֵּל מִמִּצְוַת צִיצִית (תשו׳ הָרא״ש כְּלָל ב׳).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(ז) מנחות ה׳ לפי ר״ת שם בתוס׳ סמ״ג וסמ״ק והר״ן בשם הרז״ה
(ח) ב״י והטור בשם הר״ר ישעיה והר״י חולין
(ט) שאין לעשות טלית וכו׳ – דהא אסור לדידן להטיל בו ציצית צמר משום כלאים וציצית של שאר מינים אין פוטרים אלא במינם א״כ יהיה מוכרח לעשות ציצית של פשתן ויש לגזור שמא יעשה גם כן צמר דמ״ה אמרו ב״ש שלא לעשות סדין בציצית וק״ל בזה כב״ש ורש״י ורי״ף התירו ציצית פשתן בפשתן דל״ל הך גזירה דל״ל כב״ש ופליגי עוד בפי׳ הפשט בריש יבמות כמ״ש ב״י ומ״ה אם א״א בע״א יש לסמוך עליהם שלא לבטל מצות ציצית.
(ז) של פשתן. אפי׳ לדברי האוסרין דעיקר הגזירה משום תכלת והאידנא ליכא תכלת ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין אין לו היתר אלא ע״י ב״ד גדול ממנו בחכמה ובמנין דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטל האיסור ממילא דל״ד לתקנת ריב״ז וכו׳ ע״ש דהיתה ביצה אין הטעם ידוע כ״כ וכו׳ אבל בנדון זה אין כאן תקנה אלא ב״ש אוסרין משום גזירה וכיון דהשתא לא שייך הך גזירה שרי ועבי״ד רסי׳ קי״ו וברמב״ם פ״ב מסנהדרין עמ״ש סי׳ תס״ח:
(ח) וציצית. ול״נ דיעשה כנפות של עור ויטיל בו ציצית צמר ע׳ סי׳ יו״ד ס״ד:
(ו) שאין לעשות וכו׳. הטעם בלבוש גזירה שיעשה בה ציצית מצמר והוי כלאים ועיין אליהו זוטא. כתב מגן אברהם ולי נראה דיעשה כנפות של עור ויטיל בו ציצית צמר, עד כאן. ולא נהירא דיש לחוש שיעשה בפשתן עצמו בלי כנפות עור:
(ז) מוטב שיעשה וכו׳. משמע שכל שכן שמותר לעשות ציצית של פשתן בטלית של משי כשאין לו אחרת כדי שלא יתבטל המצוה, וכן כתב עולת תמיד ס״ק ג׳. מיהו לטעם שכתבתי לעיל בשם תשובת הר״מ והטור אין להקל. ומכל מקום אפשר לסמוך אשאר פוסקים ולהקל בשעת הדחק:
(ה) פשתים – דאז יהיה מוכרח לעשות ציצית של פשתן ויש לגזור שמא יעשה ג״כ צמר:
(ו) וציצית של פשתן – ויברך עליו. כ״כ ב״י ס״ס זה בהסכמת הרי״ף והרא״ש והרמב״ם ע״ש והבאר היטב אשר לפני כ׳ ונ״ל דלא יברך עליו ע״ש ולא עיין בב״י. וא״ל הא קי״ל בכמה דוכתי דהיכא דאיכא ספיקא דדינא ספק ברכות להקל כבר נשאל ע״ז בתשו׳ שבות יעקב ח״א סי׳ א׳ ובהלק״ט ח״ב סי׳ קט״ז וע״ש והשיב השבו״י דלכך פסק הב״י כאן דיברך עליו לפי ששלושה עמודי הוראה הרי״ף והרא״ש והרמב״ם שהב״י נשען עליהם בכל הוראתו סברי הכי ע״ש. והמ״א כתב ונ״ל דיעשה כנפות של עור ויטיל בו ציצית צמר ע״ש:
(ח) ס״ו י״א כו׳ – כפי׳ תוס׳ מ״ם א׳ ד״ה סדין דלהכי קאמר פוטרין דאפילו ממינו פטור ולהכי קאמר סדין ול״ק כלאים בציצת ובספרי כסותך פרט לסדין וז״ש מלאכא לרב קטינא סדינא כו׳ וז״ש בשבת כ״ה ב׳ והיו תלמידיו כו׳ וע׳ תוס׳ שם וכן עיקר:
(ט) ואע״פ כו׳ – שהרבה פוסקים חולקין וס״ל כפירש״י בתכלת דווקא:
(י) ועושה כו׳ – כשיטתו בס״א:
(יא) ומיהו כו׳ – ואין לחוש בכה״ג לסברת וי״א דס״ב:
(יג) ס״ק ז׳. הגזירה משום תכלת ר״ל ר״ת והגאונים שאסרו לעשות טלית פשתן הטעם הוא כיון שתכלת הוא עיקר המצוה חיישינן דלמא אתי למרמי בה תכלת ויעשה כן בכסות לילה. או שמא יקרע הטלית ויהיה כלאים שלא במקום מצוה אבל בזה״ז שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למגזר כלל עכ״ל תשובת הרא״ש שהוא בב״י:
(יד) שם. לתקנת ריב״ז: הוא ר״פ ביצה דף ד׳ דאמר מתקנת ריב״ז ואילך ביצה שנולדה בר״ה מותרת בשני של ר״ה ומסיק דאפ״ה אסור משום שנאסר במנין ע״ש ותבין:
(טו) ט״ז ס״ק ט בריש יבמות כמ״ש. היינו כמ״ש באות י׳:
(ד) שם ס״ק ח׳ ול״נ דיעשה כנפות. יצא מפלוגתא זו ונכנס לפלוגתא אחרת דלהרמב״ם הוי כלאים דאורייתא. עי׳ ביו״ד סי׳ רצ״ט. ע״ש:
(ג) וציצית של פשתן ומ״ש יעשה כנפות של עור כו׳ כתב בא״ר דלא נהירא שיבא לעשות כן בפשתן עצמו בלא עור וכן בהג״ה בעל תוספת שבת כ׳ בשם גדול אחד שהקפיד על זה והביאם במחזיק ברכה וכ׳ שאין לעשות כן אפי׳ בשעת הדחק:
(ו) סק״ז וברמב״ם פרק כ״ו מהלכות ממרים כצ״ל:
(יז) של פשתן – דגזרו חז״ל משום דאז יהיה מוכרח לעשות בו ציצית של פשתן ויש לחוש שמא יעשה בו ג״כ תכלת והוי איסור כלאים כשיתכסה בו בלילה שאז אין זמן קיום המצוה ואף דבזמנינו אין לנו תכלת ס״ל דמ״מ אין הגזירה בטילה והרבה פוסקים התירו בזה דס״ל דעיקר הגזירה לא היה רק שלא יטילו בו תכלת כדי שלא לבוא לידי כלאים אבל לא על חוטי הפשתים וגם דבזמנינו דליכא תכלת לא שייך כלל הך גזירה ומש״ה כתב רמ״א בהג״ה דאם אי אפשר בענין אחר יש לסמוך עליהם:
(יח) טלית של פשתן – וכ״ש דמותר לעשות טלית של שאר מינים וציצית של פשתן כשאין לו ציצית אחרים כדי שלא יתבטל המצוה:
(יט) וציצית של פשתן – ויוכל לסמוך על המתירים גם לענין ברכה ופשוט דאם יש לו טלית גדול של צמר יברך עליו ויכוין לפטור את זה ובמ״א כתב ונ״ל דיעשה בו כנפות של עור ויטיל בו ציצית צמר והאחרונים מפקפקים בזה:
(טז) [סעיף ו׳] י״א שאין לעשות טלית של פשתן. הטעם בלבוש גזירה שיעשה בה ציצית של צמר והוי כלאים. א״ר סק״ו, ועיין עו״ת אות ז׳:
(יז) שם ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר וכו׳ ואם אין לו טלית של צמר לא מפני כך יתבטל ממצות ציצית אלא יעשה לשעה מן הבא לידו והנכון כשעושה טלית של משי או של צמר גפן וכדומה שיעשה גם הציצית ממין הטלית ויהיו טווין לשמן כי י״א דבשאר מינים אין פוטרים אלא מינן ושל פשתן יותר טוב משאר מינים ויעשה לו ציצית של פשתן חס״ל אות ב׳ וכ״כ הנה״ש דלדידן של פשתן עדיף משאר מינים מפני שהוא דאורייתא עי״ש וכ״כ. ער״ה אות ג׳ ועיין באות שאחר זה:
(יח) שם בהגה. ומיהו אם א״א רק בטלית של פשתן וכו׳ וז״ל הרב״י ומיהו היכא דלא אפשר ליה יעשה משאר מינים ובלבד שלא יעשה של פשתן כדי לחוש לכתחי׳ לדברי האוסרים ואם לא אפשר ליה יעשה אפי׳ של פשתים ומברך עליו כהסכמת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש עכ״ל, וכ״כ הלבוש אם א״א לו רק בטלית של פשתים כגון שאין לו מין אחר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויעשה בו ציצית של פשתים משיתבטל לגמרי ממצות ציצית. וכ״כ ט״ז סק״ט, ר״ז אות ב׳ סי׳ בי״ע אות ב׳ בן א״ח נר״ו שם אות ה׳:
(יט) שם וציצית של פשתן. כתב מ״א סק״ח וז״ל ול״נ דיעשה כנפות של עור ויטיל בו ציצית צמר עכ״ל אבל הא״ר סק״ו דחה דבריו וכתב ולא נהירא דיש לחוש שיעשה בפשתן עצמו בלי כנפות עור. וכ״כ המחב״ר אות ז׳ דאפילו בשעת הדחק לא יעשה כן עי״ש, וכ״כ שע״ת אות ו׳ זכ״ל מע׳ הטית, וכן הרב מאמ״ר דחה דברי המ״א עי״ש:
(יא) ואין לשנות – משום שהציצית שממין הכנף נקראת בפי חז״ל ״לבן״. והוסיפו הפוסקים1 טעם על פי הקבלה, שנאמר על הקב״ה בספר דניאל (ז׳, ט): ״לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר, וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר״ [לבושו כשלג לבן, ושער ראשו (לבן) כצמר]. ומבואר על פי הסוד שהכוונה כביכול לציצית של הקב״ה. והביא כף החיים טעם נוסף (אות ט״ו) על פי מאמר חז״ל ״מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה״2, שנדע אנו איך להתנהג כאשר אנו מידמים אל הקב״ה ודבקים במידותיו. וכוונתו שהלבן הוא אות של טהרה, כמאמר הפסוק ״אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו״.
על פי זה נראה להעיר על אותם שטוענים בימינו שמצאו את התכלת. אם הדבר ודאי, אזי מצווה מן המובחר לקיים מצוות ציצית עם תכלת. אך אם מסופקים בדבר – אין לומר, כפי שיש הטוענים, שמה בכך אם צבעו את הציצית בצבע שאינו התכלת האמורה. שהרי אם אין זו התכלת שעליה דיברה התורה – על חוטי הציצית להיות לבנים, או כצבע הבגד. וכפי דברי הרמ״א כאן, שאין לשנות את המנהג המובא בראשונים רבים לעשות הציציות דווקא לבנים, וכן המנהג בכל ישראל3.
(יב) טלית של פשתן – בגמרא מובא שסדין (בגד פשתן) פטור מציצית. ונחלקו ראשונים בפירוש הגזירה: לדעת הרמב״ם וסיעתו אסרו חכמים להטיל תכלת בבגד פשתן כדי שלא יעבור על כלאיים אם ילבש את הבגד בלילה, כאשר אין מצוות ציצית חלה. ואילו רבנו תם וסיעתו הבינו שבגלל החשש מכלאיים ביטלו חכמים לגמרי את מצוות הציצית בבגד של פשתן. ומכריע המחבר שאין הלכה כשיטת רבנו תם, ומוסיף שבכל זאת כדאי להתחשב בה ולא ללבוש בגד ארבע כנפות של פשתן כדי לא להיכנס למחלוקת4.
(יג) משיתבטל ממצוַת ציצית – הרמ״א מוסיף שדברי המחבר הם לכתחילה. אולם כשאין לו בגד של ארבע כנפות אלא מפשתן – ילבש אותו עם ציציות, כדי לקיים את ההלכה על פי שיטת הרמב״ם, שהיא השיטה שהתקבלה להלכה.
1. ב״ח בסימן כ״ד אות ג׳ (שם הביא גם את מאמר חז״ל: ״בכל עת יהיו בגדיך לבנים – אלו ציצית״); ומג״א אצלנו ס״ק ו׳.
3. וראה במדבר רבה שלח פרשה י״ז, ה: ״מצוה להביא לבן ותכלת ויעשה. אימתי, כשהוא תכלת, ועכשיו אין לנו אלא לבן, שהתכלת נגנז״.
4. ואומר המג״א (ס״ק ז) שאפילו לשיטת רבנו תם, שהגזרה הייתה לבטל לגמרי מצוות ציצית – היום יש להטיל ציצית בבגד פשתן, מפני שהחשש משום כלאיים הוא רק כאשר מטיל פתיל תכלת. וכתב שגזרה שטעמה ידוע ומפורש לא נאמר בה הכלל ״כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו״, אלא רק בדבר שאין טעם האיסור ידוע.
וכתב בספר המצות קטן ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן בשל משי. אף על פי שהגאונים ור״ת אסרו לעשות אפילו ציצית של פשתן בטלית של פשתן, רבינו שלמה ורב אלפס התירו. ולזה הסכים אדוני אבי הרא״ש זצ״ל.
(ד) וכתב בספר המצות קטן ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן בשל משי בספרי סמ״ק שבידינו כתוב בלשון הזה הג״ה וכלאים בציצית אסור לגמרי לדידן שאין לנו תכלת טלית של פשתן פטור אפילו במינו מיהו נכון שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי ע״כ צמר ופשתים פוטרין במינן ושלא במינן ושאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין עכ״ל והכלבו רגיל בהרבה מקומות לכתוב סתם דברי סמ״ק והגהותיו וכתב כאן כלשון הזה טלית של פשתן פטור אפילו במינו וצמר ופשתים בין במינן בין בשאינן מינן פוטרין ושאר מינין במינן פוטרין בשאינן מינן אין פוטרין והר״פ כתב נכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי ורבינו נראה שלא היה גורס בספר מצות קטן כמו שהוא בספר מצות קטן שלנו דא״כ הוה ליה להקדים דטלית של פשתן פטור אפי׳ במינו כדי שיבא אח״כ מיהו נכון ליזהר שלא לעשות כמו שהוא בנוסחי דידן דסמ״ק אלא היה גורס בספר מצות קטן כגירסת הכלבו שעל מה שכתב דצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן קאמר מיהו נכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן וכו׳ ובטעם ספר מצות קטן באזהרה זו כתב רבינו הגדול מהרי״א ז״ל נראה שהוא לפי שלא יבא להטיל ציצית של פשתן בטלית של צמר לפי שמשי נראה מין צמר או אולי חששו לזה מפני שיש מי שסובר שציצית של פשתים אין לו מקום מן התורה ויש מי שסובר שמטילין ציצית של פשתן לטלית של פשתן ויש מי שסובר דמדאורייתא מטילין אבל חכמים אסרוהו וכמו שיתבאר בסמוך בסייעתא דשמיא ולפיכך כתב סמ״ק שדי לנו שניתן מקום לפשתן בשל פשתן אבל לא יהיה לו מקום להתיר בשאר המינים כמו צמר ע״כ. וק״ל על הטעם הראשון שהרי טלית של משי לא דמי לשל צמר ועוד שנראה מדברי הרב דבטלית של שאר מינים דלא דמי לשל צמר שרי להטיל ציצית של פשתן ובספר מצות קטן וכלבו כתוב מיהו נכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי ומדקתני אפילו משמע דבכל טליתות אסר ושל משי לאו דוקא ורבינו לא חשש לכתוב אפילו משום דממילא משמע ועוד דאם איתא דלא אסרינן ציצית של פשתן בשל משי אלא משום דדמו לצמר הול״ל נמי שנכון ליזהר שלא לעשות ציצית של צמר בטלית של צמר גפן או קנבוס משום דדמו לשל פשתן ועל הטעם השני ג״כ קשה שמאחר שמדברי טעם זה נראה שסובר רבינו המחבר דלספר מצות קטן ציצית של פשתן פוטר בטלית של פשתן א״כ לית ליה סברת האומר דציצית של פשתן אין לו מקום מן התורה וגם לא סברת האומר דאע״ג דמדאורייתא מטילין חכמים אסרוה שהרי כתב שדי לנו שניתן מקום לפשתן בפשתן דאלמא ס״ל דלספר מצות קטן עד היום ציצית של פשתן פוטר טלית של פשתן וא״כ על כרחין צ״ל דס״ל בשאר מינים לבד מצמר פטר אי מדאורייתא וכדרבא דדריש הכנף מין כנף וכו׳ אי מדרבנן וכדרב נחמן דפטר שאר מינים מציצית דאורייתא וא״א לומר שנאסרנו בשאר מינים ויהיה מותר בשל פשתן לכן נראה לי שסמ״ק פוסק כדעת ר״ת שטלית של פשתים פטור מלהטיל בו ציצית לא מיבעיא משל שאר מינים דהא לא פטרי שלא במינן ושל צמר נמי לא משום דהוו כלאים אלא אפי׳ מינו שהוא ציצית של פשתים דפטר ביה מדינא גזרו בו חכמים משום כסות לילה וזהו שכתב טלית של פשתים פטור אפילו במינו ומשום דמשמע שאין הפטור אלא בטלית של פשתן אבל ציצית של פשתים פוטר בשאר מינים כדינו לכך כתב מיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפילו בטלית של שאר מינים ונקט משי דהוא חד מאינך מיני וה״ה לשאר מינים וטעמא משום דחייש דלמא אתי להטיל ציצית בטלית של פשתן וגירסת הכלבו תתפרש ג״כ בדרך זה דכיון שאחר שכתב שטלית של פשתן פטור אפילו במינו כתב דצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן משמע בהדיא דאע״ג דטלית של פשתן פטור מ״מ ציצית של פשתן פוטר בשאר מינים לכך כתב הר״פ שנכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי מטעמא דפרישית:
(ה) אע״פ שהגאונים ור״ת אסרו לעשות אפילו ציצית של פשתן בטלית של פשתים רש״י והרב רבי יצחק אלפסי התירו ולזה הסכים א״א ז״ל בפרק התכלת (מנחות מ.) ת״ר סדין בציצית בית שמאי פוטרין וב״ה מחייבים והלכה כב״ה א״ר אליעזר ברבי צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין ופי׳ רש״י בית שמאי פוטרין דלא דרשי סמוכים למישרי כלאים בציצית והא דנקט לשון פטור וחיוב ולא נקט לשון אוסרים ומתירים משום דציצית חובה הוא לבגד ואפילו אינו לובשה ואיסור והיתר נמי בהא תליא וכיון דלב״ש פטור הו״ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליהם משום כלאים:
וב״ה דמחייבי ליה בציצית דרשי סמוכים ואין כאן משום כלאים ומותר ללובשן ובטלית של צמר לב״ש אסור לעשות בה לבן של פשתן ותכלת של צמר אלא הלבן והתכלת של צמר והאי דנקט פלוגתייהו בסדין משום דפסיקא לן מלתא דאין בו ציצית בלא כלאים שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא ביה ותכלת עמרא הוא: מן המתמיהין. מתמיה את כל הרואין שאומרים כלאים הוא לבוש אדב״ה פליג רבי אליעזר ובתר הכי גרסינן א״ר א״כ למה אסרוה ופירש״י א״כ דהלכה כב״ה למה אסרוה בירושלים ושקיל וטרי תלמודא בטעמא דמלתא ולבסוף מסיק רבא (שם:) שמא יקרע סדינו בתוך שלשה ויתפרנו והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי שרא רבי זירא לסדיניה רבי זירא אמר גזירה נמי משום כסות לילה ופירש״י שמא יקרע סדינו קודם לכן בתוך שלשה אצבעות לשפת הכנף דהיינו מקום הציצית ויתפרנו בחוטי פשתן ויניח סוף החוטין תלויין שם ואח״כ יתן בה שני חוטי תכלת ויצרף אותם שנים של לבן עמהם והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי ונמצא ציצית פסול והוו כלאים שלא במקום מצוה: שרא רבי זירא לסדיניה. התיר ציציותיו מסדינו שהיה של פשתן ונטלן משום שמא יקרעו כדרבא: משום כסות לילה. שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית ונמצא נהנה מכלאים שלא בשעת מצוה ובפרק במה מדליקין (שבת כה:) איתא נמי להאי ברייתא גבי הא דאמר התם שהיו תלמידי ר׳ יהודה ברבי אילעי מחביאין ממנו כנפי כסותם לפי שהוא היה שונה בסדין בציצית הלכה כב״ה ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה וגם שם פירש״י כמו שפירש בפרק התכלת והתוספות כתבו שכתב רש״י בתשובה שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב ובשמעתין היה להם ציצית של מינו והיו מחביאין מר׳ יהודה לפי שהיה מחייב לעשות תכלת והיה סבור שעושים כב״ש מדאורייתא ואינהו סברי אפילו לב״ה אסור מדרבנן משם כסות לילה וקשה לר״י דבפרק התכלת מהדר לאתויי דציצית חובת טלית הוא ואמאי לא מייתי מהכא דלא קתני אוסרין ועוד דבה״ג פוסק דחובת גברא הוא מדמברכינן להתעטף ועוד דאמרינן בפ״ק דיבמות דאפי׳ מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש ואיך יתכן דלא דרשי בית שמאי סמוכין ועוד דרב עמרם פסק כב״ש בו׳ דברים וחשיב הך חד מינייהו ועוד אמאי נקט סדין בציצית הוה ליה למינקט כלאים בציצית ונראה לרבינו תם דכ״ע דרשי סמוכין ובית שמאי פטרי מדרבנן משום כסות לילה או משום שמא יקרע ופטרי אפי׳ ממינו מדקתני סדין בציצית ולא קתני סדין בתכלת וב״ה מחייבין אפי׳ תכלת דלית להו הנך גזרות דבית שמאי וכב״ש קי״ל כדמוכח בסיפא דהך ברייתא ואומר ר״ת דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפי׳ מינו דכב״ש קי״ל דפטרי והמברך מברך ברכה לבטלה עכ״ל וסמ״ג וסמ״ק פסקו כדברי ר״ת וכתב הר״ן בפרק במה מדליקין שכן דעת הרז״ה וכתב הרא״ש בתשובה כלל ב׳ שכן נוהגים באשכנז ובצרפת שלא לעשות טלית של פשתן וכתב האגור שאפילו מבגד שמעורב פשתן עם צמר גפן אין עושין טלית אבל המרדכי בהלכות ציצית כתב בשם רבינו שמשון שנראה דוחק פר״ת דמנא לן לבדות הך גזירה מלבינו מינו אטו שאינו מינו ועוד רוב הגאונים פסקו בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו הילכך נראה כפי׳ הקונטרס דב״ש פוטרין משום כלאים ואפשר דסברי כרבי דאמר שם (מנחות לח:) התכלת והלבן מעכבין זה את זה וכיון דליכא תכלת לבן נמי ליכא וניחא דנקט פוטרין דפטרי אפי׳ ממינה והאי דקטינא (שם מא.) י״ל דסבר כרבי ופטור אפי׳ ממינה כיון דלא מצי למירמי בה תכלת ור׳ זירא אי כרבי ס״ל לא הטיל בה אפי׳ מינה ואי כרבנן שרא התכלת כדי להטיל בה מינה ולהכי נקט סדין בציצית ולא נקט תכלת בסדין והשתא לא צריכין לפרש כדפ״ה דציצית חובת טלית ותימה לומר דרב קטינא יסבור כר׳ דאין הלכה כרבי מחביריו וכל שכן מרבותי וגם רבי זירא יישבנו בדוחק ועוד מצאתי בסיפרי כסותך פרט לסדין ושאלתי לרבי ואמר לי דאסמכתא היא עכ״ל והרא״ש בהל׳ ציצית כתב כל דברי רש״י והתוספות ואח״כ הביא דברי בעל העיטור שכתב בשם רבינו האיי שמעולם לא היה אחד מהגאונים שהורה להטיל חוטי כיתנא בגלימא דכיתנא ומאן דרמי להו עובר משום לא תשא:
(ו) והרי״ף כתב והאידנא דלית לן תכלת רמינן לסדין ציצית ממינה ושפיר דמי דאמרינן איבעיא להו של פשתן מהו שיפטר של צמר ת״ש דאמר רחבה א״ר יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן וחוטי פשתן פוטרין בשל צמר חוטי צמר ופשתן פוטרין בכ״מ ואפילו בשיראין הא למדת דחוטי פשתן פוטרין בשל פשתן ומהא נמי שמעינן הכי דא״ר אליעזר כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין ומפרשינן טעמא לפי שאין בקיאין ולירמו ביה עשרה וכו׳ גזירה משום קלא אילן ואקשינן לא יהא אלא לבן כלומר דהא צמר לבן פוטר בפשתים ופרכינן ה״מ היכא דליכא מיניה אבל היכא דאיכא מניה לא כלומר דכיון דלשם לבן אפשר לתת חוטי פשתן לא רמינן לבן מצמר כדריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה וחזינן למקצת רבוותא דאסרי למירמי חוטי פשתים בטלית של פשתים ואיתלו בהא דאמרינן בריש יבמות סד״א כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכו׳ הא כיצד צמר פשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן וקאמרי מדקאמר סד״א כדרבא מכלל דלית הילכתא כרבא דפטר בפשתן אלא צמר לחוד הוא דפטר וקא אסרי ציצית דכיתנא בסדינא ומינייהו מאן דמחייב ליה מלקות והני רבוותא דס״ל הכי לא דייקא בשמעתא ולא ידעי מאי קאמרי רבנן ומהאי שמעתא גופא גמרינן דעבדין כיתנא בסדינא דהכי אמרינן בגמרא סד״א כי דוקיא דרבא דאמר הכנף מין כנף ואנן נמי נידוק כי דוקיא ונימא הכנף מין כנף וה״ק רחמנא עביד צמר לצמר ופשתים לפשתים וכי עבדת צמר לצמר אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר לא כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר הא סברא דסמכא דסמכי עליה רבנן וש״מ דפשתים לפשתים כשר הוא לדברי הכל ולית בה פלוגתא ע״כ וכתב עוד שיש מי שמביא ראיה מדאמר ליה מלאכא לרב קטינא סרבלא בסיתוא סדינא בקייטא ציצית מה תהא עליה אלמא סדין פטור בציצית לגמרי דא״כ למה לא היה מטיל רב קטינא חוטי פשתן בציצית והוא ז״ל אומר שאין מכאן ראייה דהאי ציצית דקאמר ליה מלאכא לאו אלבן קאי דאפשר למעבדיה פשתן אלא אתכלת קאי דלא אפשר למעבדיה מפשתן דתכלת נמי איקרי ציצית דת״ר סדין בציצית בית שמאי פוטרין וכו׳ וקאמר רבי אליעזר ברבי צדוק עלה והלא כל המטיל תכלת בסדינו וכו׳ ש״מ דהא דת״ר סדין בציצית אתכלת קיימי דצמר נינהו וגזרו ביה משום כסות לילה ומשום תעשה ולא מן העשוי אבל לענין לבן דפשתים בפשתים ליכא למיגזר וליכא בהא מילתא ספיקא ועוד דאיהו עדיף מצמר גפנים ושאר מינים דחיובא דידהו מדרבנן ופשתים בפשתים חיובא דאורייתא הוא ודעת הרמב״ם בפ״ג כדברי הרי״ף:
(ז) והרא״ש כתב וז״ל ותמיה אני מהיכן אמרי רבוותא דחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן מדאורייתא כיון דכתיב בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך וכן אי דרשי הכנף מן כנף א״כ כל דבר פוטר במינו וראיתי לבעל העיטור שכתב והשתא דקיימא לן כב״ה דסדין חייב בציצית מדאורייתא ורבנן הוא דגזרי משום כסות לילה כי היכי דתכלת ליכא פשתן נמי ליכא דקיי״ל כרבי יוחנן בן נורי דאמר אין לו תכלת מטיל לבן כלומר צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת ולבן כדינו ובסדין ליכא למימר הכי הילכך פשתים לא פטר בטלית כלל והא דאמרינן בשיראין או צמר או פשתים רב נחמן דס״ל דשיראין דרבנן הוא דמתרץ הכי ומשום הכי מיפטרי בכל דהו אבל טלית דאורייתא לא מפטרא בלא תכלת או צמר לבן במקומו כי היכי דלא מיחסר ציצית אלא צבע חלזון ורב קטינא דלא רמי ציצית משום האי טעמא הוא ומסתברא לן דהיינו טעמא דרבנן קמאי דלא רמי ציצית של פשתן בטלית של פשתן ע״כ לשון בעל העיטור ופירוש זר הוא לפרש אין לו תכלת מטיל לבן דוקא צמר צבוע לבן דרבי יוחנן בן נורי היינו רבנן דפליגי ארבי בהך ברייתא וכו׳ ודבר פשוט הוא דמדאורייתא אין לאסור ציצית של פשתן לטלית של פשתן ואפשר שירדו לדעת ר״ת ואסרו מדרבנן ונראה שהרב רבי יצחק אלפסי נמי סובר כר״ת דב״ש דרשי סמוכים ואסרו לתת תכלת בסדין משום הנך גזירות דמפרש תלמודא מדהביא הך דר׳ זירא גזירה שמא יקרע סדינא וכו׳ אבל במינו מחייב ודייק דסדין בציצית היינו תכלת מדאמר רבי אליעזר ב״ר צדוק והלא כל המטיל תכלת וכו׳ ומשום דעיקר המצוה היא תכלת קרי ליה ציצית בסתם אלא קשיא ליה לישנא דפוטרים דכיון דמחייב במינו ולא אסר תכלת אלא משום גזירה הול״ל אוסרין ומשום לישנא דפוטרין פי׳ ר״ת ואפי׳ במינו ואפשר דכשאמרו בית שמאי ובית הלל דבריהם בבית המדרש אמרו בית הלל דבריהם בתחלה ואמרו מחייבים ואפילו בתכלת מחייבי והשיבו בית שמאי על דבריהם ואמרו דאיסורא איכא בתכלת מדרבנן וכששנו מחלוקתן הקדימו בית הלל דברי בית שמאי מפני ענותנותן שמקדימים כל פעם דברי בית שמאי לדבריהם ואגב דב״ה שנו מחייבין שנו גם בדברי בית שמאי פוטרין ולעולם במינו מחייבין וכדאי הוא הרי״ף לסמוך עליו ואפילו לדברי ר״ת גזירה רחוקה היא דגזרו במינו אטו תכלת ותכלת גופיה גזירה שמא יקרע או משום כסות לילה והאידנא דליכא תכלת לא שייכי הנך גזירות ולכך לא מחיתי באנשי ספרד שמתעטפין בטלית של פשתן שלא להרפות מצות ציצית בידם עכ״ל ולפי שראה רבינו שהרא״ש היפך ליישב דברי הרי״ף וגם כתב שכדאי הוא לסמוך עליו לפיכך כתב שהרא״ש הסכים לדברי הרי״ף ולי נראה שמלשון הרא״ש משמע שנראין בעיניו דברי ר״ת אלא שכדי שלא להרפות מצות ציצית ביד אנשי ספרד לא רצה להורות להם כמותו וכ״כ בהדיא בתשובה כלל ב׳ וז״ל וכן נוהגים באשכנז ובצרפת שלא לעשות טלית של פשתן ואני בבואי לארץ הזאת ראיתי שכולם לובשים טלית של פשתן ואמר לי לבי אם תאסור להם טלית של פשתן תבטל מהם מצות ציצית כי אינם נמצאים כל כך טליתות של צמר בארץ הזאת ואמרתי הנח להם כי נתלים באילן גדול שמתירו ועוד אף לפיר״ת אין לאוסרו בזמן הזה דעיקר טעם האיסור הוא דלמא אתי למירמי ביה תכלת שהוא עיקר המצוה ובכסות לילה או אם יקרע סדינו הו״ל כלאים שלא במקום מצוה אבל בזמן הזה שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למיגזר כלל דלא שייך לדמותי לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע״י בית דין גדול ממנו בחכמה ובמנין דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטל האיסור ממילא דלא דמי לתקנת ריב״ז וכו׳ כל זה דקדקתי שלא לאסור לבני הארץ הזאת טלית של פשתן עכ״ל.
הרי אתה רואה שהוא נדחק כדי להעמיד מנהג הארץ ההיא אבל סברתו הוא לאסור כדברי ר״ת לכן כל ירא שמים יש לו ליזהר שלא לעשות טלית של פשתן היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר ליה מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיתבטל ממצות ציצית וכמו שנהג הרא״ש עם אנשי ספרד וכבר כתבתי דכיון דהרי״ף והרמב״ם סוברים דשאר מינים בר מפשתים וצמר רחלים לא מיחייבי בציצית מדאורייתא כמו שנתבאר בראש הסימן נכון שלא לעשות הטלית משום דבר אלא מצמר רחלים כי היכי דליקיים מצות ציצית מדאורייתא וכן כתב האגור בשם ה״ר ישעיה והר״י מולין שירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר ומיהו היכא דלא אפשר ליה יעשה משאר מינים ובלבד שלא יעשה של פשתן כדי לחוש לכתחלה לדברי האוסרים ואי לא אפשר ליה יעשה אפילו של פשתים ומברך עליו בהסכמת הרי״ף. והרמב״ם והרא״ש ז״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) וכתב בספר מצות קטן ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפילו בשל משי כו׳ סמ״ק זה הביא הכל בו וז״ל טלית של פשתן פטור אפולו במינו וצמר ופשתן בין במינן בין שאינן במינן פוטרים ושאר מינים במינן פוטרין ובשאינן מינן אין פוטרים והרי״ף כתב נכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי ע״כ ונראה שהיא היה גם כן גירסת רבינו בסמ״ק וע״פ מה שיתבאר בס״ד (ומה שאמר רבינו כתב סמ״ק לא רב בעל המחבר הסמ״ק שהוא מהר״י מקורבייל שהרי הכלבו כתבו בשם הרי״ף שאינו מדברי הסמ״ק עצמי והג״ה מהרי״ף הוא שהוא בעל הגהות ואע״פ שבספרי סמ״ק שבידינו לא הזכיר הרי״ף והביא הדברים סתם בערבוב ובסגנון אחר שכתוב ברישא וכלאים בציצית אסור לגמרי לדידן דלית לן תכלת ונראה שגירסת הכל בו עיקר) וכן מצאתי בסמ״ק של קלף והביא האי ומיהו בגליון להג״ה והוסיף שם מ״ש ברישא בסמ״ק שלנו בפנים בהג״ה וז״ל ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית מפשתן ואפילו בטלית של משי וכלאים בצוצית אסור לגמרי לדידן לפי שאין לנו תכלת עכ״ל ע״כ מצאתי ונכונה היא מאד על פי הדברים שיתבארו שצריך להיות בסיפא ולא ברישא ופי׳ דברי הסמ״ק גילה לנו הרב הגדול מהרר״י אביהב בקוצר לשונו וז״ל טעם אזהרה זו של סמ״ק נראה שהיא לפי שלא יבא להטיל ציצית של פשתן בטלית של צמר לפי שמשי נראה מין צמר או חששו ליה מפני שיש מי שסובר שציצית של פשתן אין לו מקום מן התורה ויש מי שסובר שמטילין ציצית של פשתן לטלית של פשתן ויש מי שסובר דמדאורייתא מטילין אבל חכמים אסרוהו וכמו שיתבאר בסמוך בס״ד ולפיכך כתב סמ״ק שדי לנו שניתן מקום לפשתן בשל פשתן אבל לא יהיה לו מקום להתיר בשאר מינים כמו צמר עכ״ל החכם. והנה העמיק והסתים החכם דבריו וצריך נגר ובר נגר שהוא מפרש שמ״ש בסמ״ק טלית של פשתן פטור אפילו במינו מדינא דאורייתא קאמר כו׳ ופטור דקאמר ר״ל נפטר אפילו בציצית של מינו וה״ק ל״מ שנפטר בציצית של צמר שהן הן הגדילים והציצית שנזכרו בתורה דהא צמר ופשתים גדילים תעשה לך אמר רחמנא אלא אפילו אם עשה בו ציצית של פשתן נפטר גם כן ויוצא בה ידי חובתו ומברכין עליו כדין כל טלית כשר וזהו אפילו דלא תימא דאין לציצית של פשתן שום רמז ומקור בתורה. ואח״כ כתב דין אחר והיא ג״כ לדינא דאורייתא והוא צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינים כו׳ ואע״פ דהא דצמר ופשתן פוטרים בין במינן ובין שלא במינן ממ״ש ברישא אפילו במינו פוטר נשמע דאם פשתן פוטר בין במינו בין שלא במינו כל שכן צמר י״ל דה״ק דוקא צמר ופשתים פוטרים גם שלא במינן אבל שאר מינין אינן פוטרין אלא במינם ועל זה קאי הרי״ף וכתב ומיהו נכון ליזהר שלא כו׳ כלומר אע״פ דמדינא דאורייתא כן הוא כמ״ש הסמ״ק מיהו מדרבנן נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפילו בשל משי פי׳ וכל שכן בטלית של צמר אבל במינו ודאי פוטר וביאר מהררי״א ז״ל שני טעמים בזה האחד שאם יבואו לעשות בטלית של משי ציצית של פשתן כיון שלאו מינו הוא יטעו ויעשו גם כן ציצית של פשתן בשל צמר וכלאים לדידן אסור בציצית לפיכך גזרו הא אטו הא. אבל ממינו לשאינו מינו לא יטעו ולהכי מותר פשתן בפשתן וזהו שכתב מהררי״א לפי שמשי נראה מין צמר פירוש לגבי פשתן נראה ודאי משי וצמר מין חדא דשניהן אינן מינו ואיכא מקום לטעות. והטעם השני הוא דכיון דאיכא מאן דס״ל דמדאורייתא אין לעשות כלל ציצית של פשתן שלא נזכרו בתורה יש שאמרו שבמינו דהיינו בפשתן יש לעשותן ויש שאומר דמדרבנן אפילו במינו אין לעשות (ומשום כסות לילה או שמא יקרע והוא דעת ר״ת כמ״ש בסמוך). להכי די לנו במה שהוזכרנו לעשות ציצית של פשתן בטלית של פשתן אבל לעשותן בטלית של משי דאיכא עוד גריעותא אחרת נוסף על גריעותות הראשונות דהיינו שלא במינו דלא נתיר וז״ש מהררי״א די לנו שניתן מקום לפשתן בשל פשתן פירוש דטלית פשתן מחוייב בציצית כמו של צמר ופטרוהו חכמים בציצית של פשתן להיות יוצא ידי חובת ציצית והטעם אפשר לומר דאף דמן התורה היו עושין בו ציצית של צמר מ״מ לדידן דאין עושין כלאים בציצית אי אפשר בשל צמר א״כ ע״כ אנו צריכין להטיל בו ציצית של פשתן דציצית של משי או שאר מינים אי אפשר שאינן פוטרים שלא במינן אבל לעשות ציצית של פשתן בטלית של משי דאית לן תקנתא אחריתא שהרי יכול לעשות בו ציצית של צמר או של משי להכי ודאי אין עושין ציצית של פשתן דגריעי הן בעצמן ולפי זה א״ש הא דסיים בסמ״ק של קלף וכלאים בציצית אסור לגמרי לדידן פירוש בתחילה כתב שמדרבנן נכון ליזהר שאפילו בטלית של משי אין לעשות ציצית של פשתן וכ״ש בשל צמר ועתה בא לומר שאפילו ציצית של צמר שהן הן הציצית הנזכרין בתורה אסור ג״כ מדרבנן לעשותן בשל פשתן: וזהו שדייק וכתב וכלאים לדידן אסור לגמרי וכמ״ש לקמן בדרישה סי׳ י״א בשם התוספות פרק אלו נערות דיותר יש להחמיר בכלאים של פשתן בצמר שאינן מוכרחים מן התורה והתירו לעשות פשתן בשל צמר ממה שיש להחמיר בכלאים של צמר בפשתן שהן מן התורה ע״ש: וזהו ג״כ כוונת והבנת רבינו בדברי סמ״ק וכמ״ש בפרישה ונכונה היא. וב״י הביא גירסא אחרת ופירש פי׳ אחר בדברי סמ״ק וז״ל בספרי סמ״ק שבידינו כתיב בלשון הזה הגה״ה וכלאים בציצית אסור לגמרי לדידן שאין לנו תכלת טלית של פשתן פטור אפילו במינו מיהו נכון שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי (בסמוך כתבתי שנראה לע״ד שטעות נפל בדפוס וצריך להיות עד כאן ור״ל עכ״ל ההג״ה הנ״ל על כן צמר ופשתים פוטרים במינן ושלא במינן ושאר מינים במינם פוטרים שלא במינם אינן פוטרים עכ״ל ונראה לי שסמ״ק פוסק כדעת ר״ת שטלית של פשתן פטור מלהטיל בו ציצית לא מבעיא משל שאר מינים דהא לא פטרי שלא במינן ועל צמר נמי לא משום דהוה כלאים אלא אפילו מינו שהוא ציצית של פשתן דפטור ביה מדינא גזרו בו חכמים משום כסות לילה וז״ש טלית של פשתן פטור אפילו במינו ומשום דמשמע ליה שאין הפטור אלא בטלית של פשתן אבל ציצית של פשתן פוטר בשאר מינים לכך כתב מיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי ושאר מינים ונקט משי דהוה חד מאינך מיני וה״ה לשאר מינים וטעמא משום דחייש דילמא אתי להטיל ציצית בטלית של פשתן. וגירסת הכל בו תתפרש ג״כ עד״ז דכיון שאחר שכתב שטלית של פשתן פטור אפילו במינו. (פי׳ אף שכבר אשמעינן דאין עושין ציצית של פשתן בפשתן חזר) וכתב דציצית של פשתן וצמר פוטרים במינן ושלא במינן ואף שהאי במינן לא קאי אפשתן שכבר אשמעינן דפטור במינן אלא משום צמר נקט מ״מ צריכין עכ״פ לומר שפשתן פוטר לכל הפחות באינן מינן כגון משי דאל״כ במאי תוקמא להא דכתב דפשתן פוטר וע״ז קאי הרי״ף שנכון ליזהר בו דמדכתב דצמר ופשתן פוטרים בין במינן בין שלא במינן משמע בהדיא דאע״ג דטלית של פשתן פטור מ״מ ציצית של פשתן פוטר שאר מינים לכן כתב הרי״ף שנכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפי׳ בטלית של משי מטעמא דפרישית עכ״ל ב״י ומבואר בדבריו שהוא מפרש דהא דקאמר הסמ״ק וטלית של פשתן פטור אפי׳ במינו פי׳ פטור מחיוב ציצית ואפי׳ ממינו אין מחויבים להטיל בו וכיון שאינו חייב בציצית ממילא אסור להטיל בו ציצית אפי׳ של מינו דהיינו פשתן דהא בהא תליא וכמ״ש לקמן בדעת ר״ת דפטור מציצית ואסור לפי שגזרו משום כסות לילה ומ״ש פטור ולא קאמר אסור לפי שאינו שייך ל׳ איסור אלא אמה שאסור מדאורייתא משא״כ טלית בציצית של מינו אינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן שגזרו משום כסות לילה הוא דמיפטרי ליה. והג״ה רי״ף אדיוקא קאי דמדאמר שאין פוטר חיוב ציצית אלא בטלית של פשתן ומשום גזירה הנ״ל משמע הא ציצית של פשתן פוטר בשאר מינים כדינו דהא ליכא שם גזירה דכסות לילה ע״ז כתב רי״ף מיהו נכון ליזהר שאין לעשות ציצית של פשתן אפי׳ בטלית שאינו מינו וצריכין לומר שהטעם משום דגזרינן גבי פשתן שלא במינו אטו מינו ובמינו איכא גזירה דכסות לילה ומשי דקאמר ל״ד זה תוכן דבריו והם דברים תמוהים מאד חדא דא״כ הול״ל טלית של פשתן פטור אפי׳ ממינו במ״ם ולא במינו בבי״ת שהרי בא לומר שאפי׳ מציצית של פשתן שהן מינו אין מטילין בו. וע״ק דאם נדקדק בטלית אפי׳ במינו דקאמר ע״כ ה״פ לא מבעיא ליטול בו ציציות של צמר או של משי פשיטא דפטור מאותן ציצית אלא אפי׳ מציצית מינו נמי פטורין וקשה דאין טעמיהן שוה דהא דאין מטילין בו שאר ציצית משום דלא פטרי בשאינן מינן וכן ציצית של צמר אין מטילין בו משום כלאים והוא אסור מדאורייתא ואילו הא דאין מטילין בו ציציות של מינו הוא מטעם גזירה משום כסות לילה ומדרבנן בעלמא וכיון דלא ראי זה כראי זה ודאי לא שייך לכיילינהו במלת אפי׳. וע״ק דלפי האי ומיהו נכון ליזהר כו׳ שכתב רי״ף אדיוקא דדברי סמ״ק קאי וזהו דוחק והיותר מן התימא דלפי מה שכתב בגירסא שהביא הוא אח״כ ומיהו נכון כו׳ ז״ל ע״כ צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן כו׳ הא זה סותר למ״ש ברישא טלית של פשתן פטור אפי׳ במינו דפי׳ אפי׳ מציציות של פשתן אין להטיל בו כ״ש שאר ציציות ואיך כתב אח״כ שצמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן ואף אם נאמר שט״ס נפל בב״י ועל כן צריך להיות ע״כ ור״ל ע״כ הג״ה רי״ף ואח״כ מתחילין דברי הסמ״ג עצמו צמר ופשתים פוטרים וכו׳ והוא ענין בפני עצמו ומדינא דאורייתא קאמר אכתי אינו מתיישב היטב על זו דאיך יכתוב ההיתר אחר שכתב האיסור ועוד דאיך סתם לעיל וכתב פטור במינו ופי׳ פטור מציציות ור״ל אסור ומלת פוטרים שכתב אח״כ יהיה פי׳ שפוטרים ממש ר״ל שיוצאין ע״י אותן ציציות ידי חובת ציציות ועוד שהב״י עצמו לא פי׳ כן האי צמר ופשתים פוטרים בו הנזכר בדברי הכל בו וכמ״ש לעיל ובאמת שגם שם בכלבו אין פי׳ מתיישב על הלשון גם מה שהביא בגרסתו בתחילת הג״ה וז״ל וכלאים בציצית אסור כו׳ נראה לעין כל שט״ס הוא דאפי׳ לפי׳ ב״י אינו מתיישב על הלשון על מאי קאי שהרי לא נזכר עדיין ההיתר עד לבסוף שכתב וצמר ופשתים פוטרים והיותר מן התימה על פי׳ שמפרש דמ״ש ונכון ליזהר מלעשות ציצית של פשתן אפי׳ בשל משי כלומר וכ״ש בטלית של פשתן עצמו דמין במינו גבי פשתן אסור משום כסות לילה א״כ הו״ל לרבינו הטור להקדים דטלית של פשתן פטור אפי׳ במינו כדי שנדע שדעת הרי״ף שנכון ליזהר אפי׳ בשל מינים אחרים דלפי מה שקיצר רבינו ולא הביא רישא דמלתא משמע דאמ״ש רבינו בריש הסימן דכתב לעיל וציצית של צמר ופשתים פוטר כל המינים על זה כתב ומיהו נכון ליזהר שאין לעשות ציצית של פשתן בשל משי וממילא משמע אבל פשתן בשל פשתן מותר לעשות וזה אינו מ״פ הסמ״ק לפי׳ ב״י. וב״י עצמו הרגיש בקושיא זו ואמר שנראה שלרבינו היה גירסת הכלבו בספרי סמ״ק אבל אינו מיושב דהא גם לפי גירסת הכלבו לא קאי האי ומיהו נכון להאי דסמיך ליה לחוד כ״א בצירוף הרישא וטלית של פשתן פטור אפי׳ במינו וכמ״ש ב״י עצמו בסוף דבריו ורבינו לא כתב האי דטלית של פשתן וא״כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה לא הביאו רבינו. ויותר מן התימה איך מסיק הטור אע״פ שהגאונים ור״ת אסרו לעשות אפי׳ ציצית של פשתים בשל פשתים כו׳ הא גם דעת הסמ״ק כן שהרי כתב אפי׳ בשל משי ופי׳ לדעת ב״י וכ״ש בשל פשתים וכנ״ל ומדכתב רבינו דין זה דפשתן בפשתן אסור בבבא בפני עצמה בשם הגאונים ור״ת ש״מ דהוא לא הבין דברי סמ״ק כמ״ש ב״י דס״ל כר״ת לכן נלע״ד פשוט דפירוש הסמ״ק הוא כמ״ש בשם מהרי״א עיקר ודו״ק. ומה שהקשה ב״י על מהרר״י אבוהב ז״ל וק״ל על הטעם הראשון שהרי טלית של משי לא דמי לשל צמר כו׳ אין זה קושיא כלל שכבר כתבתי שאין דעת מהרר״י אבוהב כמו שהבין הוא דר״ל דמין משי דומה במראה ומינו למין צמר יותר משאר מינים דמי לא ידע שאין משי וצמר דומין זה לזה כלל אלא ר״ל שלגבי פשתן הוי מין משי כמין צמר דהרי ג״כ אינו ממין פשתן ומזה יבואו לטעות ולומר דגם בטלית צמר יעשו ציצית של פשתן כיון שעושין ציצית שלא ממינו. ובזה מיושב ג״כ קושיא שנייה שהקשה ב״י שהיא ג״כ ע״ד קושיא הראשונה ע״ש. ומה שהקשה דא״כ הו״ל למיגזר שלא לעשות ציצית של צמר בטלית של צמר גפן או קנבוס משום דדמו לשל פשתן ע״כ גם בקושיא זו הלך על פי הבנתו בדברי מהררי״א שמשי וצמר יש להם דמיון יחד אבל לפי מה שכתבתי אין זו קושיא כלל דלא גזרו גזירה שמא יטעו לעשות כלאים אלא בציצית של פשתן בטלית של משי אבל ציצית של צמר בטלית של משי לא גזרו וכמ״ש בפרישה. ומה שהקשה על הטעם השני דכיון דס״ל לסמ״ק דדי בשל פשתן א״כ ש״מ דס״ל דלא גזרו בציצית של פשתן א״כ א״א לומר שנאסרו בשאר מינים יותר מבמינו גופא גם זה אינו קושיא כלל שכבר נתתי לעיל טוב טעם לסברא זו שאף שנתיר פשתן בפשתן מ״מ יש לאסור פשתן במשי וכבר רמז מהר״י אבוהב ז״ל בקוצר דבריו כל זה כנראה לכל מבין ודו״ק:
(ב) אע״פ שהגאונים ור״ת אסרו לעשות אפילו ציצית של פשתים בטלית של פשתים רש״י ורי״ף התירו ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל מקור הפלוגתא זו היא בפרק התכלת דז״ל הגמרא שם ת״ר סדין בציצית ב״ש פוטרין וב״ה מחייבים והלכה כב״ה א״ר אליעזר בר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מהמתמיהין ופירש״י ב״ש פוטרין מן הציצית משום דלא דרשי סמוכין למישרי כלאים בציצית וב״ה דרשי סמוכין והא דנקט ללשון פטור וחיוב ולא נקט איסור והיתר משום דציצית חובת בגד הוא ואפילו אינו לובשה ואיסור והיתר נמי בהא תליא וכיון דלב״ש פטור הו״ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליהם משום כלאים וב״ה דמחייבי ליה בציצית דדרשי סמוכים ואין כאן משום כלאים ומותר ללובשן ובטלית של צמר לב״ש אסור לעשות בה לבן של פשתן ותכלת של צמר אלא הלבן והתכלת של צמר. והא דנקט פלוגתא בסדין דפסיקא ליה מילתא שאין בו ציצית בלא כלאים שעיקר המצוה היא התכלת ותכלת עמרא הוא. וכתבו התוספות ורא״ש דמשמע מפירושו דלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב וכן כתב ג״כ בתשובה אר״א בר צדוק כו׳ אב״ש פליג ואמר והלא כל המטיל תכלת בסדין בירושלים אינו אלא מהמתמיהין מתמיה את כל רואיו שאומרים כלאים הוא לובש ובתר הכי גרסי׳ א״ר א״כ למה אסרוה ופירש״י א״כ דהלכה כב״ה למה אסרוהו בירושלים ושקיל וטרי בטעמא דמילתא ולבסוף מסיק רבא שמא יקרע סדינו בתוך ג׳ ויתפרנו והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי התוס׳ כתבו שם דרבי זירא דאמר שמא יקרע לאו היינו ר׳ זירא דר׳ זירא אמר גזירה משום כסות לילה ופירש״י שמא יקרע סדינו קודם לכן בתוך ג׳ אצבעות לשפת הכנף דהיינו מקום הציצית ויתפרנו בחוטי פשתן ויניח סוף החוטין תלויין שם ואח״כ יתן בה ב׳ חוטי תכלת ויצרף אותם שנים של לבן עמהם והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי ונמצא ציצית פסול והוה כלאים שלא במקום מצוה. משום כסות לילה שמא יכסה בו בלילה דפטור מציצית ונמצא נהנה מכלאים שלא בשעת מצוה ע״כ נמצא לדעת רש״י הלכה כב״ה דסדין של פשתן חייב בציצית בתכלת אע״פ שהוא כלאים אלא שבירושלים החמירו ואסרו שלא במינו וגזרו משום כסות לילה או משום שמא יקרע ומפרש שם דיש כח ביד חכמים לעקור עשה דאורייתא משום גזירה בשב ואל תעשה והתוספות הקשו על רש״י דהא מיבעיא לן אי ציצית חובת גברא היא או לאו ולפי׳ תפשוט מהכא דחובת טלית הוא דגם ב״ה לא פליג אב״ש בסברא זו ועוד דקי״ל דחובת גברא הוא מדמברכינן להתעטף בציצית ולא לעשות ציצית. ועוד הקשה ר״ת דאפי׳ מאן דלא דריש סמוכין במשנה תורה דריש וכדאיתא בריש יבמות. ועוד דבסדר רב עמרם חשיב ו׳ דברים דהלכה כב״ש והך חדא מינייהו ופי׳ ר״ת דמדאורייתא מחייבי ב״ש סדין בתכלת ודייק ר״ת כן דכ״ע דרשי סמוכין אלא מדרבנן פטרי ליה ב״ש גזירה משום קלא אילן או כסות לילה או שמא יקרע ופטרי ליה אפילו ממינו דילמא אתי למיעבד ביה תכלת שהיא עיקר המצוה מדקתני סדין בציצית ולא תני סדין בתכלת ועוד מדתני ב״ש פוטרין ולא קתני ב״ש אוסרין אלא ודאי ממינו פוטרין מכח גזירה וב״ה מחייבים אפילו בתכלת דלית להו גזירת ב״ש וכב״ש קי״ל דהא רבי תמה ואמר א״כ שהלכה כב״ה למה אסרוהו בירושלים ומש״ה אומר ה״נ דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו במינו והתברך מברך ברכה לבטלה עכ״ל. וכעין זה כתב הגאון בעל העיטור ז״ל בשם רב האי בתשובה ששאלוהו אי עבדי רבנן תקנתא למירמי חוטי דכיתנא בגלימא דכיתנא והשיב שמעולם לא הורו כן במתיבתא דמתא מחסיא ודכירנא בשם אבא מורי גאון ובשם מורי יעקב גאון ומר אבימי אחריו וכל הגאונים אחריהם לא היה אחד מהם שהורה כן ואף אתם לא תעשו כן והאי מאן דרמי חוטי דכיתנא בגלימא דכיתנא עובר משום לאו: עוד כתב בעל העיטור ז״ל והשתא דקי״ל כב״ה דסדין חייב בציצית מדאורייתא רבנן הוא דגזרי גזירה משום כסות לילה כי היכי דתכלת ליכא פשחן נמי ליכא דקי״ל כרבי יוחנן בן נורי דאמר אין לו תכלת מטיל לבן כלומר צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת ולבן כדינו ובסדין ליכא למימר הכי הילכך פשתים לא פטר בטלית כלל והא דאמר בשיראין או צמר או פשתים רב נחמן דס״ל דשיראין דרבנן הוא דמתרץ הכי ומ״ה מפטרי בכל דהו אבל טלית דאורייתא לא איפטרי בלא תכלת או צמר לבן במקומו כי היכי דלא מיחסר ציצית אלא צבע חלזון ורב קטינא דרמי ציצית מה״ט הוא ומסתבר לן דהיינו טעמא דרבוואתא מאי דלא רמי ציצית של פשתן בטלית של פשתן עכ״ל והרא״ש הביא כל זה בהל׳ שלו ד״ט וד׳ י׳ וכתב על האי פי׳ דבעל העיטור פי׳ זר הוא לפרש דאין לו תכלת מטיל לבן דוקא צמר צבוע לכן כתב ותמיה אני מהיכן אמרו רבוואתא דחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן דאורייתא כיון דכתיב בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך וכן אי דרשי הכנף מין כנף כל דבר פוטר במינו והביא שם דברי רי״ף ששיטתו ג״כ כפירש״י והגם הוא תמה על הגאונים הנ״ל וסוף דבריו שם שאפשר שהגאונים הנ״ל ירדו לדעת ר״ת ואסרו מדרבנן והאריך שם ומבואר בדבריו שם שהסכמתו בפי׳ דשמעתתא כדעת הרי״ף ורש״י ושגזרת ר״ת גזירה רחוקה היא ומ״ש שם הרא״ש וז״ל ונראה שהרי״ף סובר כר״ת וכו׳ היינו שהרי״ף נמי מפרש דבית שמאי אוסר בתכלת משום גזירה אבל בצצית פשתן ודאי מחייב הרי״ף לסדין אלא מפני שראה שכל הגאונים הנ״ל החמירו אפ׳ בצצית בפשתן בסדין כתב שבבואי לארץ הזאת רצתי לאסור להן שוב אמר בלבי אם תאסר להן וכו׳ ולפי זה מה שכתב רבינו ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל לדינא ולפי דשמעתא הסכים כפירוש רי״ף ורש״י אבל הלכה למעשה כיון שראה כל הני מחמירין חשש לדעת ר״ת לאסור להו לולי שראה שאם יאסר להו יתרשה מצות ציצת בידן והניח להו מנהגן להתיר כיון דמן הדין שרי ושגם לדעת ר״ת אין לאסור בזמן הזה כו׳ כדמסיק בתשובה. וב״י תמה כאן על רבינו בזה במ״ש וא״א הרא״ש ז״ל הסכים לדעת ר״ת. אבל נלע״ד שמ״ש הוא הענין ופירושו ודו״ק. ועיין עוד לקמן ס״ט י״א מדין כלאים וסדין בציצית:
(ה) וכתב בסמ״ק ומיהו כו׳ אפילו בשל משי כו׳ וכן היה עיקר הגירסא וכן הוא בהדיא בסמ״ק כמ״ש בדרישה: ונראה שרבינו הביא הסמ״ק דהכי קאמר ומיהו נכון ליוהר כו׳ כוונתו לומר אף שמדין תורה צמר ופשתים פוטרים בכל המינים וכמ״ש רבינו ג״כ בריש הסימן מיהו נכון שלא לעשות ציצית של פשתן בטלית של משי. והטעם משום דכיון דאיכא מאן דס״ל דאין רמז לציצית של פשתן כלל מן התורה ואפילו לאותו מאן דאמר דיש לציצית של פשתן עיקר ומקום מן התורה אפ״ה ס״ל דמדרבנן אסור לעשות ציצית של פשתן כלל ומטעם גזירה דכסות לילה וכמ״ש בדרישה להכי די לנו שנתיר לעשותן בטלית של פשתן דשם אי אפשר לעשות בע״א דהא כל מיני בגדים חייבים בציצית וציצית של צמר א״א לעשות בהן דכלאים אסור לדידן ולעשות בהן ציצית משאר מינים גם כן א״א דשאר מינים במינם פוטרים שלא במינם אינן פוטרין א״כ ע״כ אנו צריכין לעשות בו ציציות של פשתים אבל בטלית של משי דאיכא תקנתא בציצית של צמר או של משי אין לעשות בו ציציות של פשתן. ועי״ל דהא דאסור לעשות ציצית של פשתן בשל משי היינו משום דכיון דכלאים לדידן אסור. ומשי בפשתן הוי שלא במינו גזרינן שמא יבאו להטיל ג״כ פשתן בשל צמר כיון שיראו שעושין ציציות שלא במינו אך ק״ק דא״כ גם ציציות צמר לא נעשה בשל משי מהך גזירה גופה שמא יבואו לעשותן ג״כ בשל פשתן וי״ל דהחמירו יותר בכלאים של פשתן בשל צמר מבכלאים של צמר בשל פשתן וכמ״ש לקמן סימן י״א דאפי׳ בזמן שהיה תכלת שעשו ציצית בכלאים יש דס״ל דלא היה מותר אלא ציצית של צמר בטלית של פשתן אבל לא ציצית פשתן בשל צמר ולהכי אחמירו וגזרו שאפילו בטלית של משי לא יעשו ציצית של פשתן שמא יבאו לעשות ג״כ ציצית של פשתן בשל צמר ואז יהיה איסור גמור מדאורייתא אבל בציצית של צמר בטלית של משי לא גזרו דואף אם יבואו לעשותן בטלית של פשתן לא יהיה כל כך איסור ודו״ק כל וה כתבתי לדעת מהרי״א כמ״ש בדרישה שפירושו נכון בדברי רבינו:
(ו) אע״פ שהגאונים ור״ת אסרו כו׳ ולזה הסכים כו׳ עיין בדרישה הפלוגתא ומבואר שם דמה שהסכים הרא״ש עם הרי״ף היינו לפי השמעתתא. מיהו להלכה למעשה החמיר כדעת ר״ת אם אפשר לקיים מצות ציצית בטלית של שאר מינין בלא פשתן:
(ד) וכתב בסמ״ק ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן בשל משי כך היא הנוסחא בכל ספרי רבינו הישנים וכך היתה הנוסחא לפני בית יוסף ומהר״י אבוהב אלא שהמהרי״א הבין דפשתן הוא דאסור בשל משי אבל צמר בשל משי שרי משום דמשי מיחלף בשל צמר ולא מיחלף בשל פשתן ועל זה השיג ב״י דמשי לא דמי לצמר ובדין השיג עליו בזה אבל מה שהשיג עליו עוד מלשון הסמ״ק שאמר אפילו בשל משי אינה השגה דמהרי״א לא גרס בדברי רבינו בשם סמ״ק תיבת אפילו וס״ל דמ״ש בסמ״ק שלנו ובכל בו תיבת אפילו ט״ס הוא ואה״נ דלא צריך להזהר אלא היכא דמיחלף כגון ציצית של פשתן במשי דמיחלף משי בצמר וכן ציצית של צמר בקנבוס וצמר גפן דמיחלף קנבוס וצמר גפן בפשתן אבל היכא דליכא למיחש לאיחלופי שרי עוד כתב מהר״י אבוהב דדעת הסמ״ק הוא דדוקא של פשתן במשי נכון להזהר אבל פשתן בפשתן שרי והשיג עליו ב״י דהלא בין לרבא בין לר״נ ציצית של פשתן פוטר בשאר מינין כי היכי דפוטר בשל פשתן לרבא מדאורייתא ולר״נ מדרבנן וא״כ מאיזה טעם נאסרו בשאר מינין ויהיה מותר בשל פשתן ופירש הוא דדעת הסמ״ק שפוסק כר״ת דאסרו לעשות שום ציצית בטלית של פשתן אפילו ציצית של פשתן כמ״ש רבינו אחר דין זה אע״פ שהגאונים ור״ת וכו׳ ולכך נכון להזהר דאפי׳ במשי לא יעשה ציצית של פשתן פן יעשה פשתן בשל פשתן ולא נהירא דא״כ הו״ל לרבינו לכתוב תחלה דעת הגאונים ור״ת ואח״כ מ״ש הסמ״ק דהוא נמשך מדעת ר״ת והגאונים אבל אין הדעת מקבלת שדברי הסמ״ק יהיו תלויין במה שפסק ר״ת ועדיין לא הודיע פסקו של ר״ת. ועוד לכולהו פירושי קשה לשון רבינו שכתב אח״כ אע״פ שהגאונים ור״ת אסרו כו׳ דלמה לו לומר אע״פ אם אין דין זה מקושר עם מ״ש קודם לו בשם הסמ״ק ועוד גזירה זו רחוקה הוא לגזור פשתן במשי דילמא יעשה פשתן בפשתן והיא גופה אינה אלא גזירה בזמן שהיה תכלת דגזרו ביה משום כסות לילה דהו״ל כלאים שלא במקום מצוה ועכשיו אין מקום לגזירה זו כלל לכן נראה דדעת הסמ״ק הוא משום דבההיא דצמר ופשתים פוטרין בין במינם בין שלא במינם איכא תרי פירושי ולחד פירושא אין צמר ופשתים פוטרין שלא במינם אלא יחדיו דהיינו בזמן שהיה תכלת כדפרי׳ אבל עכשיו שאין תכלת אין צמר או פשתים פוטרין בשאר מינים ולפיכך כתב סמ״ק אע״ג דקי״ל כאידך פירושא דצמר או פשתים נמי פוטר עכשיו בשאר מינים מ״מ נכון להזהר שלא לעשות של פשתן בשל משי כדי לחוש לאידך פירושא וה״ה דשל צמר נמי אסור בשל משי אלא דנקט פשתן בשל משי לאורויי דיוקא דפשתן בשל פשתן שרי ובמשי אסור ולאו דוקא במשי אלא ה״ה בשאר מינים אלא משום דרגילין בטליתות של משי נקט משי והשתא ניחא דלאחר שפסק רבינו דצמר או פשתים פוטרין כל המינים כתב על זה דעת הסמ״ק דמיהו נכון להזהר שלא לעשות ציצית של פשתן בשל משי כדי לחוש לאידך פירושא ויתיישב נמי דנקט אח״כ אע״פ שהגאונים ור״ת אסרו כו׳ כלומר מדברי הסמ״ק מבואר דפשתן במשי הוא דאסור אבל פשתן בפשתן שרי וא״כ הוא דלא כהגאונים ור״ת דאסרו כו׳ אין לחוש לזה דהלא רש״י ואלפסי התירו וכן הסכים א״א הרא״ש ז״ל נראה לי:
(ה) אע״פ שהגאונים ור״ת אסרו לעשות אפילו ציצית של פשתן בטלית של פשתים כו׳ כבר הציע ב״י סוגיית התלמוד ופירושה ופסקי הגאונים במאי פליגי ונתקבלו בעניות דעתי דברי בעל המאור בפרק במה מדליקין שכתב וזה לשונו ואמת הדבר כי עיקר האיסור משום חוטי תכלת הוא שנאסרה הציצית בסדין אי משום קלא אילן אי משום שמא יקרע סדינו בתוך ג׳ ויתפרנו אי משום גזירת כסות לילה וכדמפרש בגמרא וכיון שמצות תכלת ולבן תלוי זה בזה אפילו למ״ד אין מעכבין זו את זו הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסרה לבן עמה משום דתרוייהו ציצית ואין לך להפריש ביניהם שתהא מחייב את הסדין בלבן ואוסרו בתכלת נמצא זה מצוה וזה אסור וזה רחוק מאוד ואין הדעת סובלת ועוד האריך וע״ש ומדברי בעל העיטור שהביא הרא״ש בהלכות ציצית נראה עוד טעם נכון והוא דס״ל לגאונים דקי״ל כר״י בן נורי דאמר אין לו תכלת מטיל לבן והיינו חכמים דפליגי ארבי וקאמרי דאין מעכבין זה את זה וקרא וראיתם אותו האי לחודיה והאי לחודיה כדאיתא בגמ׳ וה״פ האי קרא דהכנף מין כנף אפתיל תכלת דבתריה קאי לומר לך שאם אין פתיל תכלת יתן במקומו מין כנף אע״פ שאינו צבוע תכלת אלא צמר לבן מאחר שהוא מין כנף שגם הבגד הוא של צמר אבל אם אין הבגד של צמר אלא של פשתים אין לו תקנה לא בלבן של צמר דאינו מין כנף ולא בלבן של פשתים דאינו ממין תכלת שהוא של צמר כללו של דבר דרבויא דהכנף מין כנף מרבינן מיניה שאם אין כאן תכלת בעינן שיתן לבן ממין הבגד ושיהא ממין תכלת שהוא צמר ואין זה אלא בבגד של צמר לחודיה ולפ״ז בשאר מינים נמי לית להו תקנה לדידן דאין לנו תכלת והא דתניא בשאר מינים צמר ופשתן פוטרים היינו דוקא יחדיו וכסברת מהר״ם שהובא בהגהת מיימונית והא דאסיקנא בשאר מינים או צמר או פשתים היינו דוקא לר״נ דשאר מינים דרבנן ומשום הכי מפטרי בכל דהוא אבל לרבא דשאר מינים נמי דאורייתא לא מיפטר בלא תכלת או צמר לבן במקומו כי היכי דלא מיחסר אלא צבע חלזון ולפ״ז בזמן הזה אין לעשות שום ציצית אלא של צמר בשל צמר אבל זולת כל זה הויא ברכה לבטלה אפי׳ משי בשל משי וכל שכן פשתן בשל פשתן ואצ״ל צמר או פשתן בשל משי ואע״ג דאיכא נמי גאונים דפליגי עליה ירא שמים יוצא ידי כולם ואינו מברך אלא על ציצית של צמר בצמר והכי נקטינן ודלא כדמשמע מהש״ע והרב בהגהתו דיש לברך גם אשאר מינין דלפע״ד אינו כך וכך ראיתי מהמדקדקים שהיו לובשים טלית קטן של צמר מצוייץ בשל צמר מתחת והיו לובשים למעלה טלית משל משי ומברכים על שניהם ביחד והכי שפיר טפי:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אורח חיים ט – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע אורח חיים טרשימת מהדורות, באר הגולה אורח חיים ט, ט"ז אורח חיים ט, מגן אברהם אורח חיים ט, עטרת זקנים אורח חיים ט, אליה רבה אורח חיים ט, באר היטב אורח חיים ט, דגול מרבבה אורח חיים ט, אשל אברהם (אופנהיים) אורח חיים ט, ביאור הגר"א אורח חיים ט, לבושי שרד אורח חיים ט, הגהות ר' עקיבא איגר אורח חיים ט, שערי תשובה אורח חיים ט, יד אפרים אורח חיים ט, חכמת שלמה אורח חיים ט, משנה ברורה אורח חיים ט – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), ביאור הלכה אורח חיים ט, כף החיים אורח חיים ט, שולחן ערוך כפשוטו אורח חיים ט – באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר), טור אורח חיים ט, מקורות וקישורים לטור אורח חיים ט, בית יוסף אורח חיים ט, אור חדש – תשלום בית יוסף אורח חיים ט – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה אורח חיים ט, דרישה אורח חיים ט, פרישה אורח חיים ט, ב"ח אורח חיים ט

Orach Chayyim 9, Shulchan Arukh Sources Orach Chayyim 9, Be'er HaGolah Orach Chayyim 9, Taz Orach Chayyim 9, Magen Avraham Orach Chayyim 9, Ateret Zekeinim Orach Chayyim 9, Eliyah Rabbah Orach Chayyim 9, Baer Heitev Orach Chayyim 9, Dagul MeRevavah Orach Chayyim 9, Eishel Avraham (Oppenheim) Orach Chayyim 9, Beur HaGra Orach Chayyim 9, Levushei Serad Orach Chayyim 9, Hagahot R. Akiva Eiger Orach Chayyim 9, Shaarei Teshuvah Orach Chayyim 9, Yad Ephraim Orach Chayyim 9, Chokhmat Shelomo Orach Chayyim 9, Mishna Berurah Orach Chayyim 9, Beur Halakhah Orach Chayyim 9, Kaf HaChayyim Orach Chayyim 9, Shulchan Arukh Kifshuto Orach Chayyim 9, Tur Orach Chayyim 9, Tur Sources Orach Chayyim 9, Beit Yosef Orach Chayyim 9, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Orach Chayyim 9, Darkhei Moshe Orach Chayyim 9, Derishah Orach Chayyim 9, Perishah Orach Chayyim 9, Bach Orach Chayyim 9

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×