(א) וכתב בספר מצות קטן ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפילו בשל משי כו׳ סמ״ק זה הביא הכל בו וז״ל טלית של פשתן פטור אפולו במינו וצמר ופשתן בין במינן בין שאינן במינן פוטרים ושאר מינים במינן פוטרין ובשאינן מינן אין פוטרים והרי״ף כתב נכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי ע״כ ונראה שהיא היה גם כן גירסת רבינו בסמ״ק וע״פ מה שיתבאר בס״ד (ומה שאמר רבינו כתב סמ״ק לא רב בעל המחבר הסמ״ק שהוא מהר״י מקורבייל שהרי הכלבו כתבו בשם הרי״ף שאינו מדברי הסמ״ק עצמי והג״ה מהרי״ף הוא שהוא בעל הגהות ואע״פ שבספרי סמ״ק שבידינו לא הזכיר הרי״ף והביא הדברים סתם בערבוב ובסגנון אחר שכתוב ברישא וכלאים בציצית אסור לגמרי לדידן דלית לן תכלת ונראה שגירסת הכל בו עיקר) וכן מצאתי בסמ״ק של קלף והביא האי ומיהו בגליון להג״ה והוסיף שם מ״ש ברישא בסמ״ק שלנו בפנים בהג״ה וז״ל ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית מפשתן ואפילו בטלית של משי וכלאים בצוצית אסור לגמרי לדידן לפי שאין לנו תכלת עכ״ל ע״כ מצאתי ונכונה היא מאד על פי הדברים שיתבארו שצריך להיות בסיפא ולא ברישא ופי׳ דברי הסמ״ק גילה לנו הרב הגדול מהרר״י אביהב בקוצר לשונו וז״ל טעם אזהרה זו של סמ״ק נראה שהיא לפי שלא יבא להטיל ציצית של פשתן בטלית של צמר לפי שמשי נראה מין צמר או חששו ליה מפני שיש מי שסובר שציצית של פשתן אין לו מקום מן התורה ויש מי שסובר שמטילין ציצית של פשתן לטלית של פשתן ויש מי שסובר דמדאורייתא מטילין אבל חכמים אסרוהו וכמו שיתבאר בסמוך בס״ד ולפיכך כתב סמ״ק שדי לנו שניתן מקום לפשתן בשל פשתן אבל לא יהיה לו מקום להתיר בשאר מינים כמו צמר עכ״ל החכם. והנה העמיק והסתים החכם דבריו וצריך נגר ובר נגר שהוא מפרש שמ״ש בסמ״ק טלית של פשתן פטור אפילו במינו מדינא דאורייתא קאמר כו׳ ופטור דקאמר ר״ל נפטר אפילו בציצית של מינו וה״ק ל״מ שנפטר בציצית של צמר שהן הן הגדילים והציצית שנזכרו בתורה דהא צמר ופשתים גדילים תעשה לך אמר רחמנא אלא אפילו אם עשה בו ציצית של פשתן נפטר גם כן ויוצא בה ידי חובתו ומברכין עליו כדין כל טלית כשר וזהו אפילו דלא תימא דאין לציצית של פשתן שום רמז ומקור בתורה. ואח״כ כתב דין אחר והיא ג״כ לדינא דאורייתא והוא צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינים כו׳ ואע״פ דהא דצמר ופשתן פוטרים בין במינן ובין שלא במינן ממ״ש ברישא אפילו במינו פוטר נשמע דאם פשתן פוטר בין במינו בין שלא במינו כל שכן צמר י״ל דה״ק דוקא צמר ופשתים פוטרים גם שלא במינן אבל שאר מינין אינן פוטרין אלא במינם ועל זה קאי הרי״ף וכתב ומיהו נכון ליזהר שלא כו׳ כלומר אע״פ דמדינא דאורייתא כן הוא כמ״ש הסמ״ק מיהו מדרבנן נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפילו בשל משי פי׳ וכל שכן בטלית של צמר אבל במינו ודאי פוטר וביאר מהררי״א ז״ל שני טעמים בזה האחד שאם יבואו לעשות בטלית של משי ציצית של פשתן כיון שלאו מינו הוא יטעו ויעשו גם כן ציצית של פשתן בשל צמר וכלאים לדידן אסור בציצית לפיכך גזרו הא אטו הא. אבל ממינו לשאינו מינו לא יטעו ולהכי מותר פשתן בפשתן וזהו שכתב מהררי״א לפי שמשי נראה מין צמר פירוש לגבי פשתן נראה ודאי משי וצמר מין חדא דשניהן אינן מינו ואיכא מקום לטעות. והטעם השני הוא דכיון דאיכא מאן דס״ל דמדאורייתא אין לעשות כלל ציצית של פשתן שלא נזכרו בתורה יש שאמרו שבמינו דהיינו בפשתן יש לעשותן ויש שאומר דמדרבנן אפילו במינו אין לעשות (ומשום כסות לילה או שמא יקרע והוא דעת ר״ת כמ״ש בסמוך). להכי די לנו במה שהוזכרנו לעשות ציצית של פשתן בטלית של פשתן אבל לעשותן בטלית של משי דאיכא עוד גריעותא אחרת נוסף על גריעותות הראשונות דהיינו שלא במינו דלא נתיר וז״ש מהררי״א די לנו שניתן מקום לפשתן בשל פשתן פירוש דטלית פשתן מחוייב בציצית כמו של צמר ופטרוהו חכמים בציצית של פשתן להיות יוצא ידי חובת ציצית והטעם אפשר לומר דאף דמן התורה היו עושין בו ציצית של צמר מ״מ לדידן דאין עושין כלאים בציצית אי אפשר בשל צמר א״כ ע״כ אנו צריכין להטיל בו ציצית של פשתן דציצית של משי או שאר מינים אי אפשר שאינן פוטרים שלא במינן אבל לעשות ציצית של פשתן בטלית של משי דאית לן תקנתא אחריתא שהרי יכול לעשות בו ציצית של צמר או של משי להכי ודאי אין עושין ציצית של פשתן דגריעי הן בעצמן ולפי זה א״ש הא דסיים בסמ״ק של קלף וכלאים בציצית אסור לגמרי לדידן פירוש בתחילה כתב שמדרבנן נכון ליזהר שאפילו בטלית של משי אין לעשות ציצית של פשתן וכ״ש בשל צמר ועתה בא לומר שאפילו ציצית של צמר שהן הן הציצית הנזכרין בתורה אסור ג״כ מדרבנן לעשותן בשל פשתן: וזהו שדייק וכתב וכלאים לדידן אסור לגמרי וכמ״ש לקמן בדרישה סי׳ י״א בשם התוספות פרק אלו נערות דיותר יש להחמיר בכלאים של פשתן בצמר שאינן מוכרחים מן התורה והתירו לעשות פשתן בשל צמר ממה שיש להחמיר בכלאים של צמר בפשתן שהן מן התורה ע״ש: וזהו ג״כ כוונת והבנת רבינו בדברי סמ״ק וכמ״ש בפרישה ונכונה היא. וב״י הביא גירסא אחרת ופירש פי׳ אחר בדברי סמ״ק וז״ל בספרי סמ״ק שבידינו כתיב בלשון הזה הגה״ה וכלאים בציצית אסור לגמרי לדידן שאין לנו תכלת טלית של פשתן פטור אפילו במינו מיהו נכון שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי (בסמוך כתבתי שנראה לע״ד שטעות נפל בדפוס וצריך להיות עד כאן ור״ל עכ״ל ההג״ה הנ״ל על כן צמר ופשתים פוטרים במינן ושלא במינן ושאר מינים במינם פוטרים שלא במינם אינן פוטרים עכ״ל ונראה לי שסמ״ק פוסק כדעת ר״ת שטלית של פשתן פטור מלהטיל בו ציצית לא מבעיא משל שאר מינים דהא לא פטרי שלא במינן ועל צמר נמי לא משום דהוה כלאים אלא אפילו מינו שהוא ציצית של פשתן דפטור ביה מדינא גזרו בו חכמים משום כסות לילה וז״ש טלית של פשתן פטור אפילו במינו ומשום דמשמע ליה שאין הפטור אלא בטלית של פשתן אבל ציצית של פשתן פוטר בשאר מינים לכך כתב מיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי ושאר מינים ונקט משי דהוה חד מאינך מיני וה״ה לשאר מינים וטעמא משום דחייש דילמא אתי להטיל ציצית בטלית של פשתן. וגירסת הכל בו תתפרש ג״כ עד״ז דכיון שאחר שכתב שטלית של פשתן פטור אפילו במינו. (פי׳ אף שכבר אשמעינן דאין עושין ציצית של פשתן בפשתן חזר) וכתב דציצית של פשתן וצמר פוטרים במינן ושלא במינן ואף שהאי במינן לא קאי אפשתן שכבר אשמעינן דפטור במינן אלא משום צמר נקט מ״מ צריכין עכ״פ לומר שפשתן פוטר לכל הפחות באינן מינן כגון משי דאל״כ במאי תוקמא להא דכתב דפשתן פוטר וע״ז קאי הרי״ף שנכון ליזהר בו דמדכתב דצמר ופשתן פוטרים בין במינן בין שלא במינן משמע בהדיא דאע״ג דטלית של פשתן פטור מ״מ ציצית של פשתן פוטר שאר מינים לכן כתב הרי״ף שנכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפי׳ בטלית של משי מטעמא דפרישית עכ״ל ב״י ומבואר בדבריו שהוא מפרש דהא דקאמר הסמ״ק וטלית של פשתן פטור אפי׳ במינו פי׳ פטור מחיוב ציצית ואפי׳ ממינו אין מחויבים להטיל בו וכיון שאינו חייב בציצית ממילא אסור להטיל בו ציצית אפי׳ של מינו דהיינו פשתן דהא בהא תליא וכמ״ש לקמן בדעת ר״ת דפטור מציצית ואסור לפי שגזרו משום כסות לילה ומ״ש פטור ולא קאמר אסור לפי שאינו שייך ל׳ איסור אלא אמה שאסור מדאורייתא משא״כ טלית בציצית של מינו אינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן שגזרו משום כסות לילה הוא דמיפטרי ליה. והג״ה רי״ף אדיוקא קאי דמדאמר שאין פוטר חיוב ציצית אלא בטלית של פשתן ומשום גזירה הנ״ל משמע הא ציצית של פשתן פוטר בשאר מינים כדינו דהא ליכא שם גזירה דכסות לילה ע״ז כתב רי״ף מיהו נכון ליזהר שאין לעשות ציצית של פשתן אפי׳ בטלית שאינו מינו וצריכין לומר שהטעם משום דגזרינן גבי פשתן שלא במינו אטו מינו ובמינו איכא גזירה דכסות לילה ומשי דקאמר ל״ד זה תוכן דבריו והם דברים תמוהים מאד חדא דא״כ הול״ל טלית של פשתן פטור אפי׳ ממינו במ״ם ולא במינו בבי״ת שהרי בא לומר שאפי׳ מציצית של פשתן שהן מינו אין מטילין בו. וע״ק דאם נדקדק בטלית אפי׳ במינו דקאמר ע״כ ה״פ לא מבעיא ליטול בו ציציות של צמר או של משי פשיטא דפטור מאותן ציצית אלא אפי׳ מציצית מינו נמי פטורין וקשה דאין טעמיהן שוה דהא דאין מטילין בו שאר ציצית משום דלא פטרי בשאינן מינן וכן ציצית של צמר אין מטילין בו משום כלאים והוא אסור מדאורייתא ואילו הא דאין מטילין בו ציציות של מינו הוא מטעם גזירה משום כסות לילה ומדרבנן בעלמא וכיון דלא ראי זה כראי זה ודאי לא שייך לכיילינהו במלת אפי׳. וע״ק דלפי האי ומיהו נכון ליזהר כו׳ שכתב רי״ף אדיוקא דדברי סמ״ק קאי וזהו דוחק והיותר מן התימא דלפי מה שכתב בגירסא שהביא הוא אח״כ ומיהו נכון כו׳ ז״ל ע״כ צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן כו׳ הא זה סותר למ״ש ברישא טלית של פשתן פטור אפי׳ במינו דפי׳ אפי׳ מציציות של פשתן אין להטיל בו כ״ש שאר ציציות ואיך כתב אח״כ שצמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן ואף אם נאמר שט״ס נפל בב״י ועל כן צריך להיות ע״כ ור״ל ע״כ הג״ה רי״ף ואח״כ מתחילין דברי הסמ״ג עצמו צמר ופשתים פוטרים וכו׳ והוא ענין בפני עצמו ומדינא דאורייתא קאמר אכתי אינו מתיישב היטב על זו דאיך יכתוב ההיתר אחר שכתב האיסור ועוד דאיך סתם לעיל וכתב פטור במינו ופי׳ פטור מציציות ור״ל אסור ומלת פוטרים שכתב אח״כ יהיה פי׳ שפוטרים ממש ר״ל שיוצאין ע״י אותן ציציות ידי חובת ציציות ועוד שהב״י עצמו לא פי׳ כן האי צמר ופשתים פוטרים בו הנזכר בדברי הכל בו וכמ״ש לעיל ובאמת שגם שם בכלבו אין פי׳ מתיישב על הלשון גם מה שהביא בגרסתו בתחילת הג״ה וז״ל וכלאים בציצית אסור כו׳ נראה לעין כל שט״ס הוא דאפי׳ לפי׳ ב״י אינו מתיישב על הלשון על מאי קאי שהרי לא נזכר עדיין ההיתר עד לבסוף שכתב וצמר ופשתים פוטרים והיותר מן התימה על פי׳ שמפרש דמ״ש ונכון ליזהר מלעשות ציצית של פשתן אפי׳ בשל משי כלומר וכ״ש בטלית של פשתן עצמו דמין במינו גבי פשתן אסור משום כסות לילה א״כ הו״ל לרבינו הטור להקדים דטלית של פשתן פטור אפי׳ במינו כדי שנדע שדעת הרי״ף שנכון ליזהר אפי׳ בשל מינים אחרים דלפי מה שקיצר רבינו ולא הביא רישא דמלתא משמע דאמ״ש רבינו בריש הסימן דכתב לעיל וציצית של צמר ופשתים פוטר כל המינים על זה כתב ומיהו נכון ליזהר שאין לעשות ציצית של פשתן בשל משי וממילא משמע אבל פשתן בשל פשתן מותר לעשות וזה אינו מ״פ הסמ״ק לפי׳ ב״י. וב״י עצמו הרגיש בקושיא זו ואמר שנראה שלרבינו היה גירסת הכלבו בספרי סמ״ק אבל אינו מיושב דהא גם לפי גירסת הכלבו לא קאי האי ומיהו נכון להאי דסמיך ליה לחוד כ״א בצירוף הרישא וטלית של פשתן פטור אפי׳ במינו וכמ״ש ב״י עצמו בסוף דבריו ורבינו לא כתב האי דטלית של פשתן וא״כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה לא הביאו רבינו. ויותר מן התימה איך מסיק הטור אע״פ שהגאונים ור״ת אסרו לעשות אפי׳ ציצית של פשתים בשל פשתים כו׳ הא גם דעת הסמ״ק כן שהרי כתב אפי׳ בשל משי ופי׳ לדעת ב״י וכ״ש בשל פשתים וכנ״ל ומדכתב רבינו דין זה דפשתן בפשתן אסור בבבא בפני עצמה בשם הגאונים ור״ת ש״מ דהוא לא הבין דברי סמ״ק כמ״ש ב״י דס״ל כר״ת לכן נלע״ד פשוט דפירוש הסמ״ק הוא כמ״ש בשם מהרי״א עיקר ודו״ק. ומה שהקשה ב״י על מהרר״י אבוהב ז״ל וק״ל על הטעם הראשון שהרי טלית של משי לא דמי לשל צמר כו׳ אין זה קושיא כלל שכבר כתבתי שאין דעת מהרר״י אבוהב כמו שהבין הוא דר״ל דמין משי דומה במראה ומינו למין צמר יותר משאר מינים דמי לא ידע שאין משי וצמר דומין זה לזה כלל אלא ר״ל שלגבי פשתן הוי מין משי כמין צמר דהרי ג״כ אינו ממין פשתן ומזה יבואו לטעות ולומר דגם בטלית צמר יעשו ציצית של פשתן כיון שעושין ציצית שלא ממינו. ובזה מיושב ג״כ קושיא שנייה שהקשה ב״י שהיא ג״כ ע״ד קושיא הראשונה ע״ש. ומה שהקשה דא״כ הו״ל למיגזר שלא לעשות ציצית של צמר בטלית של צמר גפן או קנבוס משום דדמו לשל פשתן ע״כ גם בקושיא זו הלך על פי הבנתו בדברי מהררי״א שמשי וצמר יש להם דמיון יחד אבל לפי מה שכתבתי אין זו קושיא כלל דלא גזרו גזירה שמא יטעו לעשות כלאים אלא בציצית של פשתן בטלית של משי אבל ציצית של צמר בטלית של משי לא גזרו וכמ״ש בפרישה. ומה שהקשה על הטעם השני דכיון דס״ל לסמ״ק דדי בשל פשתן א״כ ש״מ דס״ל דלא גזרו בציצית של פשתן א״כ א״א לומר שנאסרו בשאר מינים יותר מבמינו גופא גם זה אינו קושיא כלל שכבר נתתי לעיל טוב טעם לסברא זו שאף שנתיר פשתן בפשתן מ״מ יש לאסור פשתן במשי וכבר רמז מהר״י אבוהב ז״ל בקוצר דבריו כל זה כנראה לכל מבין ודו״ק:

(ב) אע״פ שהגאונים ור״ת אסרו לעשות אפילו ציצית של פשתים בטלית של פשתים רש״י ורי״ף התירו ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל מקור הפלוגתא זו היא בפרק התכלת דז״ל הגמרא שם ת״ר סדין בציצית ב״ש פוטרין וב״ה מחייבים והלכה כב״ה א״ר אליעזר בר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מהמתמיהין ופירש״י ב״ש פוטרין מן הציצית משום דלא דרשי סמוכין למישרי כלאים בציצית וב״ה דרשי סמוכין והא דנקט ללשון פטור וחיוב ולא נקט איסור והיתר משום דציצית חובת בגד הוא ואפילו אינו לובשה ואיסור והיתר נמי בהא תליא וכיון דלב״ש פטור הו״ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליהם משום כלאים וב״ה דמחייבי ליה בציצית דדרשי סמוכים ואין כאן משום כלאים ומותר ללובשן ובטלית של צמר לב״ש אסור לעשות בה לבן של פשתן ותכלת של צמר אלא הלבן והתכלת של צמר. והא דנקט פלוגתא בסדין דפסיקא ליה מילתא שאין בו ציצית בלא כלאים שעיקר המצוה היא התכלת ותכלת עמרא הוא. וכתבו התוספות ורא״ש דמשמע מפירושו דלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב וכן כתב ג״כ בתשובה אר״א בר צדוק כו׳ אב״ש פליג ואמר והלא כל המטיל תכלת בסדין בירושלים אינו אלא מהמתמיהין מתמיה את כל רואיו שאומרים כלאים הוא לובש ובתר הכי גרסי׳ א״ר א״כ למה אסרוה ופירש״י א״כ דהלכה כב״ה למה אסרוהו בירושלים ושקיל וטרי בטעמא דמילתא ולבסוף מסיק רבא שמא יקרע סדינו בתוך ג׳ ויתפרנו והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי התוס׳ כתבו שם דרבי זירא דאמר שמא יקרע לאו היינו ר׳ זירא דר׳ זירא אמר גזירה משום כסות לילה ופירש״י שמא יקרע סדינו קודם לכן בתוך ג׳ אצבעות לשפת הכנף דהיינו מקום הציצית ויתפרנו בחוטי פשתן ויניח סוף החוטין תלויין שם ואח״כ יתן בה ב׳ חוטי תכלת ויצרף אותם שנים של לבן עמהם והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי ונמצא ציצית פסול והוה כלאים שלא במקום מצוה. משום כסות לילה שמא יכסה בו בלילה דפטור מציצית ונמצא נהנה מכלאים שלא בשעת מצוה ע״כ נמצא לדעת רש״י הלכה כב״ה דסדין של פשתן חייב בציצית בתכלת אע״פ שהוא כלאים אלא שבירושלים החמירו ואסרו שלא במינו וגזרו משום כסות לילה או משום שמא יקרע ומפרש שם דיש כח ביד חכמים לעקור עשה דאורייתא משום גזירה בשב ואל תעשה והתוספות הקשו על רש״י דהא מיבעיא לן אי ציצית חובת גברא היא או לאו ולפי׳ תפשוט מהכא דחובת טלית הוא דגם ב״ה לא פליג אב״ש בסברא זו ועוד דקי״ל דחובת גברא הוא מדמברכינן להתעטף בציצית ולא לעשות ציצית. ועוד הקשה ר״ת דאפי׳ מאן דלא דריש סמוכין במשנה תורה דריש וכדאיתא בריש יבמות. ועוד דבסדר רב עמרם חשיב ו׳ דברים דהלכה כב״ש והך חדא מינייהו ופי׳ ר״ת דמדאורייתא מחייבי ב״ש סדין בתכלת ודייק ר״ת כן דכ״ע דרשי סמוכין אלא מדרבנן פטרי ליה ב״ש גזירה משום קלא אילן או כסות לילה או שמא יקרע ופטרי ליה אפילו ממינו דילמא אתי למיעבד ביה תכלת שהיא עיקר המצוה מדקתני סדין בציצית ולא תני סדין בתכלת ועוד מדתני ב״ש פוטרין ולא קתני ב״ש אוסרין אלא ודאי ממינו פוטרין מכח גזירה וב״ה מחייבים אפילו בתכלת דלית להו גזירת ב״ש וכב״ש קי״ל דהא רבי תמה ואמר א״כ שהלכה כב״ה למה אסרוהו בירושלים ומש״ה אומר ה״נ דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו במינו והתברך מברך ברכה לבטלה עכ״ל. וכעין זה כתב הגאון בעל העיטור ז״ל בשם רב האי בתשובה ששאלוהו אי עבדי רבנן תקנתא למירמי חוטי דכיתנא בגלימא דכיתנא והשיב שמעולם לא הורו כן במתיבתא דמתא מחסיא ודכירנא בשם אבא מורי גאון ובשם מורי יעקב גאון ומר אבימי אחריו וכל הגאונים אחריהם לא היה אחד מהם שהורה כן ואף אתם לא תעשו כן והאי מאן דרמי חוטי דכיתנא בגלימא דכיתנא עובר משום לאו: עוד כתב בעל העיטור ז״ל והשתא דקי״ל כב״ה דסדין חייב בציצית מדאורייתא רבנן הוא דגזרי גזירה משום כסות לילה כי היכי דתכלת ליכא פשחן נמי ליכא דקי״ל כרבי יוחנן בן נורי דאמר אין לו תכלת מטיל לבן כלומר צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת ולבן כדינו ובסדין ליכא למימר הכי הילכך פשתים לא פטר בטלית כלל והא דאמר בשיראין או צמר או פשתים רב נחמן דס״ל דשיראין דרבנן הוא דמתרץ הכי ומ״ה מפטרי בכל דהו אבל טלית דאורייתא לא איפטרי בלא תכלת או צמר לבן במקומו כי היכי דלא מיחסר ציצית אלא צבע חלזון ורב קטינא דרמי ציצית מה״ט הוא ומסתבר לן דהיינו טעמא דרבוואתא מאי דלא רמי ציצית של פשתן בטלית של פשתן עכ״ל והרא״ש הביא כל זה בהל׳ שלו ד״ט וד׳ י׳ וכתב על האי פי׳ דבעל העיטור פי׳ זר הוא לפרש דאין לו תכלת מטיל לבן דוקא צמר צבוע לכן כתב ותמיה אני מהיכן אמרו רבוואתא דחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן דאורייתא כיון דכתיב בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך וכן אי דרשי הכנף מין כנף כל דבר פוטר במינו והביא שם דברי רי״ף ששיטתו ג״כ כפירש״י והגם הוא תמה על הגאונים הנ״ל וסוף דבריו שם שאפשר שהגאונים הנ״ל ירדו לדעת ר״ת ואסרו מדרבנן והאריך שם ומבואר בדבריו שם שהסכמתו בפי׳ דשמעתתא כדעת הרי״ף ורש״י ושגזרת ר״ת גזירה רחוקה היא ומ״ש שם הרא״ש וז״ל ונראה שהרי״ף סובר כר״ת וכו׳ היינו שהרי״ף נמי מפרש דבית שמאי אוסר בתכלת משום גזירה אבל בצצית פשתן ודאי מחייב הרי״ף לסדין אלא מפני שראה שכל הגאונים הנ״ל החמירו אפ׳ בצצית בפשתן בסדין כתב שבבואי לארץ הזאת רצתי לאסור להן שוב אמר בלבי אם תאסר להן וכו׳ ולפי זה מה שכתב רבינו ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל לדינא ולפי דשמעתא הסכים כפירוש רי״ף ורש״י אבל הלכה למעשה כיון שראה כל הני מחמירין חשש לדעת ר״ת לאסור להו לולי שראה שאם יאסר להו יתרשה מצות ציצת בידן והניח להו מנהגן להתיר כיון דמן הדין שרי ושגם לדעת ר״ת אין לאסור בזמן הזה כו׳ כדמסיק בתשובה. וב״י תמה כאן על רבינו בזה במ״ש וא״א הרא״ש ז״ל הסכים לדעת ר״ת. אבל נלע״ד שמ״ש הוא הענין ופירושו ודו״ק. ועיין עוד לקמן ס״ט י״א מדין כלאים וסדין בציצית: